ניתן לבצע את המסלול הזה בחורף כטיול שלג (זוהי פרקטיקה נפוצה באיזור אובראק, כיוון שלמרות גובהה היחסי של הרמה (בין 1,000 ל-1,500 מ׳) מזג האוויר פה יחסית נוח ולא נוטה לסופות. אם אתם מגיעים בחורף, דאגו להצטייד מבעוד מועד בסנדלי שלג (ניתן לקנות בפריז בחנויות Au Vieux Campeur) הפרושות על פני הרובע החמישי. קחו בחשבון שחלק מפונדקי הדרכים והאכסניות סגורים בין אוקטובר לפברואר לכן כדאי לכם לדאוג להזמין מקומות לינה מראש או ליצור קשר עם חברות כמו La malle postale (ראו בהמשך) המציעות מעטפת לוגיסטית למסלול שתאפשר לכם גם הקפצה לאופציות לינה סמוכות למסלול והחזרה לאותה נקודה ביום המחרת.
La malle postale היא חברה הממוקמת באיזור אובראק המספקת פתרונות לוגיסטיים אם אין לכם חשק לשאת תרמיל כבד או אם אתם מלווים בילדים, החברה הזו תעביר את התיקים הגדולים שלכם (עד 13 קילו)לנקודה בה אתם מתכוונים לישון בערב. הם יכולים גם, במידת הצורך, להקפיץ אתכם לנקודות לינה ולהחזיר אתכם אליהן.
הבורונים (burons) הם מקלטי רועים שבעבר שימשו את הרועים להפוך את חלב הקיץ לגבינה. כמה מהם הוסבו למסעדות או פונדקי דרכים כמו רפוג' דה ראז'ה (Refuge des Rajas בו תישנו ביום השני לטיול) שבהן מגישים את המעדנים המקומיים: טרופאד (truffade), אליגו (Aligot), פארסו (farçou), רטורטיה (Retortillat) ועוד. (ראו תאור למטה)
הדראיי (drailles) הן דרכי רועים עתיקות מאוד שחלקן הפכו לדרכים רומיות או כבישים, רבים מהן דהו ונעלמו עם השנים אבל לאורך המסלול תלכו בלא מעט מהן ששרדו תודות לתחזוקה של חקלאי ורועי האיזור. רובן מאופיינות בכך שמשני צידי הדרך נבנו קירות בשיטת ״האבן היבשה״ שהיא הנחת אבנים וסלעים בצורה ייחודית ללא כל טיט, טין, מלט או כל חומר מחבר אחר. ישנו מסלול אחר העובר באיזור (ה-GR60) שרובו מתבצע על דרך כזו. אלו דרכים יפות וציוריות מאוד והן מעידות על המתח המתמיד וההיסטורי בין הרועים לחקלאים - המטרה של גדרות האבן העתיקות היתה להגן על השדות מפני עדרי הכבשים או הפרות. ישנן דרכים דומות בנפה השכנה - ארדש הקרויות בשם קאלאד (Calades) וגם הן נבנו מאותה סיבה.
סכיני לאגיול (Laguiole) ידועים בכל העולם באיכותם הגבוהה. האגדה מספרת שהיה זה נפוליאון בונפרטה בכבודו ובעצמו שהתיר לקבוצת חיילים אמיצים במיוחד מן האיזור להוסיף את סמל המשפחה שלו (הדבורה) למנגנן הנעילה של הסכין המתקפלת כאות הוקרה על שירותם המסור. זוהי כמובן שטות מוחלטת כי ״הדבורה״ המאפיינת את הסכינים הללו נראתה לראשונה על סכין מן האיזור בשנת 1908. לאלמנט הנעילה הזה קוראים בצרפתית ״זבוב״ (mouche) בכלל בעגת יצרני הסכינים והמחלוקת בדבר מהותו של החרק (שמופיע בשלל צורות ועיצובים) עד היום שרירה וקיימת באיזור (וזה נושא מעולה לשיחה בכל פונדק דרכים). ניתן לבקר במוזיאון הסכינים בעיירה לאגיול עצמה ולרכוש מתוצרת האיזור במחירים אטרקטיביים במיוחד.
שווה לטעום את מטעמי האיזור ששמם נודע בצרפת כולה. שניהם מבוססים על הגבינה החצי-קשה המעולה בשם לאגיול (Laguiole). הראשון הוא האליגו (Aligot) שזה בעצם פירה מעורבב בגבינת לאגיול. כשהוא עשוי היטב, הוא מעדן שלא מעט מסעדות (גם בפריז) מכינות אותו. השני, עשוי מאותם חומרי גלם (תפוחי אדמה וגבינת לאגיול) רק בצורה שונה - פה, שכבה נדיבה של הגבינה המצויינת מוקרמת מעל תפוחי האדמה שניצלו מראש בשילב עם כמות נדיבה של שום ועשבי תיבול. למאכל הזה קורים רטורטיה (Retortillat) וזהו אוכל מנחם, פשוט וטעים שכמעט כל מסעדה או פונדק לאורך הטרק יגישו אותו.
עוד שתי מנות אופייניות לאיזור הן הטרופאד (truffade) שהיא סוג של רטורטיה עם אקסטרה גבינה ועם תפוחי אדמה אפויים ולא צלויים. הפארסו (farçou) הוא סוג של לביבת בשר ועשבי תיבול. אם אתם שומרי כשרות - המנעו ממנה כי גם אם הבשר אינו בשר בקר יש בד״כ שימוש בשומן חזיר.