סובב בופורטן

הגעתי ברכבת בוקר מפריז לאלברוויל (Albertville) ב12:30. כיוון שכבר הייתי כולי ארוז ומוכן מבחינת ציוד, ובגלל שלא רציתי לבזבז זמן מיותר בהמתנה לאוטובוס, פשוט תפסתי מונית ישר ביציאה מתחנת הרכבת וביקשתי מהנהג שיסיע אותי לקֶג׳ (Queige) זה לקח 10 דקות ועלה 20 אירו. ביקשתי מהנהג את מספר הטלפון שלו ואמרתי לו שאני אתקשר אליו בעוד 6 ימים כדי שייקח אותי חזרה לאלברוויל. הוא היה מבסוט מהרעיון. (לכולם יש כרטיסי ביקור עם המספרים שלהם וזה נהוג). מן הכיכר הקטנה שבלב קֶג׳ עליתי אל כנסיית הכפר. מול מגדל הפעמון, חציתי נחל קטן ומצאתי בנקל עמוד עם שלטים שהוא נקודת ההתחלה של המסלול שמסומן היטב בסימון צהוב-אדום. ההתחלה הייתה מתונה, אבל מהר מאוד ההר הכתיב קצב תלול ובגלל שאלו היו צהרי היום, הזעתי קצת יותר ממה שתכננתי, אבל ככל שעולים הבריזה מתגברת והטמפרטורות יורדות. אחרי שלוש שעות בערך של עליה בתלילות משתנה, מגיעים לבקתה קטנה ולא מאויישת במקום שקרוי Sous Varzéron, יש לידה מעיין מים קרירים וטעימים שהמים שלו נשפכים לתוך שוקת מעץ. אחלה מקום לעצור ולישון אם אתם מגיעים ברכבת מאוחרת יותר מפריז. המשכתי הלאה, וכעבור שעה וקצת הגעתי ל-La Palette -בקתה נוספת, הפעם עם מים בשפע ונוף שבו המון בלאן הציץ לראשונה באופק. זה היה רגע כזה של סיפוק: מאמץ מתמשך שבבת אחת מתוגמל בנוף אגדי על הפסגה הגבוהה במערב אירופה. משם המשכתי בירידה מתונה לכיוון Refuge de Lachat, שהיא בקתה מאויישת שבה ניתן בד״כ לישון. אבל ביום שהגעתי המקום כולו היה תפוס לאירוע פרטי, כך שלא יכולתי אפילו לטעת את האוהל שלי בדשא ליד (כפי שתכננתי) אבל הבעלים אמר לי שאני צריך להמשיך עוד קצת במעלה הגבעה (סטייה קלה של 400 מ׳ מן השביל) ולישון שם על מדשאה ליד אגם. ואכן, אחרי עוד עליונת, מצאתי אגם מלאכותי בלב אזור פיקניק ירוק ושקט, עם נוף פתוח ישירות אל המון בלאן. היו שם שולחנות פיקניק כר דשא ענק והחופש להקים אוהל היכן שבא לי. מה שהפך את המקום למושלם לחניית לילה. התיישבתי, פרשתי ציוד, והגיע הרגע לחנוך את כירת האלכוהול היפנית החדשה שלי של חברת אברניו שקיבלתי בדואר רק יום לפני. בישלתי ארוחת סלמון בשמנת עם פסטה, וכשהשמש ירדה סביב 21:30, דמדומים אחרונים צבעו את הפסגות – סיום נהדר ליום הראשון.

הלילה היה שקט במיוחד, רק קריאות ינשוף מזדמנות פילחו את הדממה. ישנתי כמו תינוק והתעוררתי רעב הרבה יותר ממה שחשבתי - כנראה בזכות האוויר הצלול והמאמץ של אתמול. אחרי שעה של הליכה דרומה בתוך יער אלפיני צפוף הגעתי לכביש צר (D218) ומשם טיפסתי עוד קצת אל הפסגה הראשונה של היום - השאר דו בור ( Chard du Beurre). לקח לי כשעה ורבע להגיע אליה, ואחרי עשרים דקות נוספות כבר הייתי במעבר ההרים לֶזֶט Col de la) Lézette). השעה הייתה רק 11:20 בבוקר, אבל המסעדה “Le Benetton” עמדה מולי עם הנוף הפתוח ופיתתה אותי לעצירה מוקדמת שהפכה במהרה לארוחת שלוש מנות מלאה. אם כבר אז כבר. מי אני שאסרב לקלוריות איכותיות כאלה באמצע המסלול? כבד מעט מהבירה ומהאוכל, המשכתי מזרחה ועליתי לפסגת מונט קְלוֹשֶׁה (Mont Clocher). הנוף היה עוצר נשימה, אבל השמיים החלו מתכסים בעננים. כשהגעתי למעבר ההרים ורי (Col de Véry) השעה כבר הייתה שתיים בצהריים, והעננים נעו מעליי במהירות. גשם קל התחיל לרדת ואז פתאום - סערה רצינית עם רעמים וברקים. מיהרתי ללבוש את ציוד הגשם שלי, אבל כמו שבאה, כך חלפה הסערה - חצי שעה והכול נגמר. האוויר הפך חם יותר, כאילו לא ירד פה גשם כבר עידנים. זו תופעה די נפוצה באלפים בקיץ: סערות רגעיות בשעות אחר הצהריים. ממעבר ההרים ורי ירדתי דרומה כשעתיים עד מעבר ההרים ז׳ולי (Col du Joly), ומשם עוד רבע שעה בלבד אל אגם רוֹזְלֶט (Lac de Roselette) הקטן והמרהיב שממנו נשקפת תצפית מושלמת נוספת על המון בלאן. עוד רבע שעה של ירידה קלה הובילה אותי לבקתת רוֹזְלֶט. היה מוקדם יחסית, אבל המקום היה כל כך מהמם, כמו מן מרפסת הצופה אל המון בלאן. והמשפחה שניהלה את המקום היתה כל כך לבבית, שהחלטתי לעצור כאן ולהקים את האוהל בחצר הקטנה עם הנוף המשתנה של העננים סביב הפסגה. באותו ערב פגשתי חבורה של רוכבי סוסים שעשו גרסה רכובה של סובב בופורטן. אחרי כמה בירות, כולנו, כולל בעלי הבית - התגלגלנו מצחוק משירים, סיפורים ובדיחות. אב המשפחה שהיה סבויארדי גאה סיפר בדיחה על ההבדל בין שני המחוזות ההרריים שאחד קרוי פשוט ״סבואה״ והשני ״הסבואה הגבוהה״ (Haute Savoie) שבה הוא עצמו נולד וגדל: “למה לאנשים בסבואה יש אוזניים ארוכות? כי כשהם קטנים, אמא שלהם מרימה אותם מהאוזניים, מצביעה על ה״סבואה הגבוהה״ ואומרת - ‘תראו איזה יופי שם!” אחת הבדיחות הדביליות, ללא ספק, אבל באותו לילה, שיכורים ככל שהיינו - צחקנו עד דמעות. נרדמתי שוב שבע ומאושר, אחרי עוד ארוחה כפרית מצוינת. השכנים שלי לא היו מטיילים אחרים אלא שמונה סוסים, בעיקר הסוסה היפה “טוקיו״ שהתעקשה ללחך עשב דווקא ליד האוהל שלי תוך שהיא תוקעת בי מבטים נוגים מלאי משמעות בזמן שהתארגנתי לשינה.

בוקר היום השלישי היה קריר למדי. לא טרחתי לטעום מהארוחת הבוקר הקונטיננטלית שהוגשה בבקתה. מעולם לא הייתי טיפוס של ארוחות בוקר. לבוש שכבת ביניים וציוד עמיד למים ישבתי בחוץ עם קפה או-לה בקערית (כמו שהצרפתים שותים), בעוד אני בוהה במונט בלאן ועדת ענניו המשתנה תדיר. נפרדתי מכולם ויצאתי דרום־מזרחה, בשביל שיורד מעט, עובר דרך מרבד פרחים מרהיב בשלל צבעים במשך כשעה ו־45 דקות, עד שהגעתי לבקתת באלם (Chalet de Balme) כאן מתחבר סובב בופורטן אל סובב מון בלאן לאורך כמעט יום הליכה שלם. האווירה בשביל השתנתה לחלוטין: משקט ובדידות מצאתי את עצמי מוקף לפתע בעשרות מטיילים מכל העולם. רובם נראו קוריאנים, והם נעו בקבוצות מבלי לדבר אנגלית. בנקודה זו יש צומת שבילים די חשוב. מלבד ה־TMB והמסלול שלנו, מצטרף כאן גם ה־GR5 הנהדר (אני מאוד ממליץ לעשות אותו לפחות בחלקים) ועוד וריאנטים. אין סיבה לחשוש - השילוט ברור מאוד. היעד הבא שלי היה מעבר ההרים המפורסם בונום (Col du Bonhomme). אחרי טיפוס של כ־340 מ’ מגיעים לגל אבנים ענק בשם ״פלאן דה דאם״ (Plan des Dames). לפי אגדה מקומית זהו המקום שבו קבורה ליידי אנגלית יחד עם המשרתת שלה לאחר שנהרגו בסופה איומה. נהוג להוסיף אבן לגל לזכרן. העלייה למעבר ההרים בונום אורכת כשעה ו־40 דקות – אלא אם כן תצטרכו “לעמוד בתור” מאחורי המוני מטיילי TMB רועשים ועמוסים. העלייה תלולה בחלקה, אך לא קשה מדי. המעבר עצמו (“Col” בצרפתית) הוא מקום עם רוחות חזקות מאוד, ויש בו מקלט זעיר (לא מאויש) עם ריח רע. (כי כולם משתמשים בו בתור מחראה לצערי) ביום בהיר המקום מציע פנורמות מרהיבות על העמקים וההרים מסביב - אבל קשה לתפוס שם תמונה בלי מעיל זרחני של מטייל כלשהו בפריים. מהמעבר הרועש והרוחני המשכתי לנקודה הצרפתית הכי גבוהה בסובב מון בלאן (2,380 מ’). מכאן הירידה ברורה לעבר בקתת הקרואה דו בונום ( Refuge du Col de la Croix du Bonhomme) לקח לי קצת פחות משעה להגיע לשם. הבקתה מציעה נוף מדהים נוסף (כמו בערך כל מקום באזור הזה). מולה מוצב שולחן התמצאות שיעזור לזהות את הפסגות שבאופק. זהו אחד הציוני דרך המרכזיים של ה־TMB: בקתת ענק (131 מקומות לינה), רועשת וצפופה, מלאה בזבובים מסיבה לא ברורה - אבל גם מקום לשבת בו ליד שולחן ענק עם חצי ליטר בירה קרה ולשוחח עם זרים מוחלטים, אם זה הקטע שלכם. אני לא טעמתי את האוכל, אבל בירידה ממנו ראיתי בחור סוחב מיכל גז ענק ושבעה ארגזי ביצים (40 בכל ארגז). כנראה חביתה הייתה בתפריט לאותו ערב. הייתי כה המום מכמות המשקל שסחב ששכחתי לצלם. הוא סיפר שהוא נשאר כל הקיץ במקלט ועולה ויורד 2–3 פעמים ביום עם אספקה. היו לו ראסטות בלונדיניות ארוכות, חיוך רחב, ומה שהדהים אותי יותר מכול - הוא היה יחף! לדבריו, הוא מעדיף את זה ככה. מהבקתה יורדים לצומת שבילים בשם לה מור (Les Murs). חשוב מאוד לא להמשיך ישר בעמק (האופציה שנראית ברורה), אלא לפנות שמאלה (כלומר מזרחה) בחדות ולעקוב אחרי הסימונים, כדי להגיע לשביל הנכון (בכיוון קו החשמל הגבוה). אם תעקבו אחרי קובץ ה־.gpx שצירפתי - הכל יהיה בסדר. זה חשוב במיוחד בתחילת העונה, כשעדיין ייתכן שלג בעמק וקל להתפתות לעקוב אחרי עקבות של מטיילים אחרים. ממש לא מומלץ לעשות את זה. מנסיון. עיקבו רק אחרי הסימונים האדומים־צהובים וקובץ ה-gpx. הירידה ללה מור אורכת מעט פחות משעתיים. ממש לפני כן עוברים ליד ״בקתות ראג׳ה״ (Chalets de la Raja) - אל תתבלבלו מהשם: אלו מבני חווה יפים, אך אין בהם אופציית לינה - רק פרות וכבשים. גם לה מור עצמם הם אוסף של בתי חווה חצי נטושים. מכאן ניתן לרדת בירידה תלולה של 35 דקות אל מקום נוסף ועמוס במטיילי TMB בשם לה שאפיו (Les Chapieux). הוא לא ממש חלק מהמסלול שלנו, ואין הרבה טעם לעצור שם אלא אם רוצים לסיים את היום. המקום הוא בעצם פונדק-מסעדה ענקי עם מכולת קטנה וחניון. אכלתי שם פעם אחת בטרק קודם והתרשמתי לרעה מהאוכל ומההמון הרועש. בלה מור מסתיים רשמית הרומן המפוקפק שלנו עם ה־TMB (תודה לאל…). פשוט עוקבים אחרי שביל רחב כ־15 דקות עד שמגיעים לכביש D902. צריך להמשיך בכביש הזה כ־10 דקות (אין בו הרבה תנועה, אך יש מקומות עם ראות מוגבלת - אז להיזהר). בהמשך תראו צומת עם כמה בקתות משמאל – אלו בקתות לָה פוֹג׳ (La Fauge) שהן בעצם חווה פרטית פעילה (לא להבהל מהכלבים). מגיעים אליהן ופונים ימינה לכיוון בקתה קטנה נוספת. שנה קודם עברתי דרך הבקתה הזאת והיא הייתה חרבה, אבל להפתעתי הפעם הייתה משופצת עם גג חדש. בערך 20 קוריאנים נדהמים ישבו סביב שני שולחנות פיקניק בחצר. אחד מהם רץ פנימה, ופתאום הופיע צרפתי קטן מתוך מה שנראה כמו מטבח לח ומעופש. הוא נראה מופתע לראות אותי, אבל ברגע שהבין שאני גם דובר צרפתית - פניו אורו באחת והוא היה ידידותי מאוד. הוא סיפר שהמקום שופץ על ידי הבעלים וכעת משמש כמעין אופציית לינה נוספת למטיילי TMB. הוא אמר שאף אחד מהקוריאנים לא דיבר צרפתית והציע שאשאר ללילה (באוהל ליד כמובן, כי כל המיטות במעונות היו תפוסות). הוא הבטיח שאחרי שיסיים להכין את ארוחת הערב יצטרף לשיחה ולבירה קרה. השעה הייתה אז 18:00, והשמיים הראו בבירור שסופה כבדה מתקרבת. ידעתי שהעמק אליו אני אמור להכנס בהמשך עלול להיות מסוכן בסופה, ולכן קיבלתי את הצעתו והקמתי במהירות את אוהל ה-Hubba NX שלי. דקות ספורות לאחר מכן החלו טיפות, ותוך 15 דקות זה היה מבול של גשם, ברד וברקים בזעם קדוש. בדיוק כמו הסופה מאתמול רק יותר אינטנסיבי. אבל כמו הסופה אמש, גם הסופה הזו הופיעה ונעלמה באותה מהירות. הצרפתי חזר כפי שהבטיח - כולו חיוכים ובירות. הדלקנו מדורה קטנה ושוחחנו עד שהחשיך לגמרי. אחר כך כל אחד חזר למזרן שלו. לא סביר שתוכלו לישון ליד הבקתה (הבאמת מתוקה) הזו בעונת התיירות אלא אם תקבלו רשות מפורשת מהבעלים. לכן האפשרויות באזור הן: - לרדת את הירידה התלולה (35 דק’) ולישון ב־Les Chapieux – אני אישית לא אוהב את המקום הזה. - להמשיך עוד לצד כביש D902 מבלי לפנות שמאלה ב־La Fauge – ולהגיע בתוך כשעה לבקתת פּלְאן דֶּה לָה לֶה (Refuge du Plan de la Lai), תחנה פופולרית מאוד על הכביש עם לינה ואוכל לא משהו. היא גם די רועשת. - לחצות את הכביש ולעלות לשביל אל אכסניית פלאן דה מיה (Gite de Plan de Mya) במרחק כמה דקות בלבד מפּלְאן דֶּה לָה לֶה -מיה היא מקום שקט בהרבה שבו אפשר לישון במעון או להקים אוהל. בעיניי המקום הזה נעים יותר, זול יותר, שקט יותר (ועם אוכל טוב בהרבה). אם יש מספיק אור יום והתחזית לא מאיימת – אפשר להמשיך אל תחנת המים בעמק “Combe de la Neuva” המתוארת ביום הבא ולהקים לידה אוהל. ואם כבר בבקתת קרואה דו בונום אתם יודעים שלא תצליחו להגיע עד תחנת המים (הדרך אורכת 4:30 שעות), אפשר לקחת משם את סימון השבילים GR5 שיורדים ישירות (תוך 2:35 שעות) לאל אכסניית פלאן דה מיה.

התעוררתי די מוקדם כי ידעתי שמצפה לי יום ארוך. ארזתי את הדברים ויצאתי לדרך. לקח לי לא יותר מ־400 מטר של הליכה כדי להבין ששכחתי את מקלות ההליכה שלי בבקתה. הקוריאנים שעדיין היו שם הביטו בי במבוכה, ואחד מהם הגיש לי את המקלות. חזרתי אל השביל ונכנסתי לעמק קומב דה לה נואבה (Combe de la Neuv). הייתי כאן בעבר, כשעשיתי וריאנט קצר של סובב בופורטן. זה אחד המקומות האהובים עליי באזור. קצת קשה להסביר למה: יש בו שלווה ורוגע נדירים, וכמעט שאף אחד לא עובר שם. רוב הזמן הדבר היחיד ששומעים הוא ההד של הצעדים שלך חוזרים אליך ממצוקי ההרים הגבוהים שמקיפים אותך כל כך מקרוב. בסתר אני מכנה את העמק הזה “גיא צלמוות” ביני לבין עצמי. בעיקר בגלל אזהרות ששמעתי מהמקומיים במקרה של סופות. זורם שם פלג (די שליו), אך בסופה הוא גואה ומציף חלקים מהעמק. למעשה, תוך כדי התקדמותי פגשתי מסכן אחד, בשנות השישים המאוחרות לחייו, שישב כמעט עירום באמצע העמק. הוא היה ספוג מים לחלוטין, וכל הציוד שלו והאוהל היו פרושים סביבו -מתייבשים לאיטם באור השמש החלש של הבוקר. שאלתי אותו מה קרה, למרות שכבר ידעתי: הוא הגיע לבקתה שעה לפניי והמשיך אל תוך העמק בתקווה למצוא מקום חניית לילה יפה ליד הפלג. הוא כמובן מצא - אבל בתוך אפיק הנחל עצמו ושם הוא חטף חתיכת הצפה. הוא סיפר שכמעט נסחף, ונאלץ לבלות את הלילה רטוב ורועד על סלע גדול סמוך, כשהוא משתמש בשמיכת החירום שלו. לא נעים. יש כמה מקומות יפים ובטוחים להקמת אוהל אחרי שעוברים את תחנת איסוף המים, כ־20 דקות הליכה מהבקתה שבכניסה לעמק. רק חשוב לא להיות קרוב מדי לאפיק הנחל, אחרת תגמרו כמו המרבון שפגשתי. לדעתי, הכי טוב להמשיך מעבר למעבר ההרים גראנד פון (Col du Grand Fond), שהוא גם הנקודה הגבוהה ביותר בטיול הזה (ומציע נופים מטורפים מכל עבר מגובה 2,671 מ’). בסך הכול, מלה מור (Les Murs - שהזכרתי אתמול) ועד למעבר יש לחשב כ-3:30 שעות של הליכה בקצב רגיל. חמש־מאות המטרים האחרונים של הטיפוס תלולים למדי, ואם אתם שם לפני אוגוסט - תצפו למצוא כתמי שלג שעדיין לא נמס. ממעבר ההרים גראנד פון אפשר לראות בבירור את בקתת פּרֶסֶה (Refuge de Presset) מתחת. ירידה של 20 דקות בלבד תביא אתכם לאחת הבקתות היפות ביותר באלפים הצרפתיים. עצרתי שם לבראנץ’ נהדר של חביתה סבויארדית עם גבינת בופורט וכוס סיידר. פינוק אמיתי! הבקתה לא עמוסה מדי אך מאוד פופולרית בזכות העיצוב המודרני והפינוקים המעולים שבה (מיטות אישיות אמיתיות). היא יכולה לארח רק 30 אנשים, בחמישה חדרים של שש מיטות, כך שכדאי להזמין מראש. ליד הבקתה יש הרבה מקום להקים אוהלים בחינם, רק לא להתפתות להקים אוהל ממש על שפת האגם הקטן - כי גם הוא נוטה להצפה בסופות. (וראיתי את זה קורה לשתי בחורות שנה שעברה) סלע הפְּיֵירָה מַנְטְרָה Pierra Manta האיקוני, שנראה מכל מקום סביב הבקתה, הוא אתגר טיפוס ידוע. הוא נמצא ממש ליד מעבר ההרים בְּרֶסּוֹן (Col du Bresson), שאליו תגיעו תוך 20 דקות הליכה נינוחה מהבקתה. הנקודה הזו, בגובה 2,469 מ’ היא עוד צומת שבילים, שבה ה-GR5 מתחבר עם המסלול שלנו. חשוב להמשיך עם הסימון האדום־צהוב ולא לסטות לשביל אחר. בדרך כנראה תיתקלו במטפסים מזיעים בדרכם אל הפְּיֵירָה מַנְטְרָה, בעוד אתם יורדים אל חורבות הבקתה הישנה של פרֶסֶה (גובה 2,000 מ’) שבעמק רוזלן. הירידה אורכת מעט יותר משעה. משם פונים דרומה אל מעבר ההרים קוֹאָן (Col du Coin) זה טיפוס הגון לגובה 2,398 מ’, האורך כ01:35 שעות. אם יתמזל מזלכם, תראו כמה מחברי המושבה הגדולה והרועשת של המרמיטות שגרה באיזור. יש ממש הרבה מהן. הנוף מהמעבר - איך לא - מטמטם לחלוטין. מהמעבר יורדים בהדרגה דרום־מערבה כשעה עד שמגיעים לבקתת לָה קוּאָר (Refuge de la Coire). האנשים שמנהלים את המקום מקסימים ומכניסי אורחים. כשאני הגעתי לשם, רוכבי הסוסים שפגשתי לפני יומיים כבר היו שם, וטוקיו – הסוסה הלבנה החביבה - ליחכה באושר בשדה ליד הבקתה. הקמתי את האוהל ליד מעיין מים שהוסב למערכת שקתות קצת מורכבת שמישהו שם השקיע בבנייתו מול הבקתה, התפנקתי במקלחת רותחת (שזה חתיכת בונוס שלא ציפיתי לו) ואכלתי ארוחה מצוינת בחברת החברים המבושמים משלשום. שתי בירות, והייתי מוכן לעוד שנת ישרים באוהל.

עוד בוקר רענן וקריר. גם הפעם, כהרגלי בקודש - אני לא נשאר לארוחת בוקר בבקתה. מצב הרוח שלי מרומם ואני להוט לחזור לשביל. בשלב הזה כבר קיבלתי את “רגלי השביל” שלי (תחושה של עלייה ניכרת בכושר ובסיבולת שמגיעה תוך 3-4 ימי הליכה), וגם אם אני נועל נעלי טרקים כבדות (וזה היה הפעם האחרונה שעשיתי את הטעות הזו…) - אני מרגיש קליל ומלא מוטיבציה. זה לוקח רק 15 דקות על דרך עפר רחבה המתאימה לרכב 4×4 כדי להגיע לקוֹרְמֶהּ דָּ׳אָרֵשׁ (Cormet d’Arêches) וזוהי הנקודה הכי דרומית של הטרק. מכאן ההליכה היא ב״דוך״ יציב צפון-מערבה, כל הדרך חזרה אל נקודת ההתחלה שלנו בקֶג׳. עוד 15 דקות הלאה, אחרי שהתחברתי שוב לשביל, ירדתי לאגם קטן ויפה בגובה 1,896 מ’ בשם ״אגם הפיות״ Lac) des Fées). יש שם כביש קטן וחניון, ומשפחה גרמנית שאכלה ארוחת בוקר ליד הקרוואן שלהם נראתה ממש מאושרת. כמו פרסומת מדובבת גרוע לשוקולד קינדר. רועת כבשים ירדה עם עדר גדול בצעקות רמות, ושני הילדים הגרמנים קפצו משמחה ורצו לקראתם. פחות משעה של ירידה מתונה לאורך הדרך תוביל לאגם גדול בהרבה: אגם סן גֶרַן (Saint Guérin) בגובה 1,577 מ’. נראה שזהו מקום בילוי פופולרי בקרב המקומיים (ובצדק – הנוף עוצר נשימה, יש שביל קליל להקפה מלאה של האגם ואתרי פיקניק יפיפיים ממש על שפתו). בצפון האגם ניצב סכר מרשים. כנראה בגלל שאני אדריכל, סיקרן אותי ללכת עד לשם. לאורך הדרך יש לוחות הסבר (בצרפתית) על אופן הפקת חשמל הידרו-אלקטרי. חציתי את “הגשר ההימלאי” והמשכתי על הגדה הדרומית עד לשביל מיוער. משם יש טיפוס של 300 מטר עד לנקודת תצפית נהדרת על האגם. אם יש לכם חשבון אינסטה, זה אחד המקומות שייצאו ממש מהמם ויגרמו לכל העוקבים שלכם לקנא. בסך הכול, לוקח כשעתיים הליכה מהאגם ועד בקתת אלפאג׳ (Refuge de l’Alpage) שנמצאת לא הרבה אחרי העלייה. הבקתה הזו נשרפה ב־2016 ונבנתה מחדש לגמרי ב־2017. היא מציעה היום את כל הדברים הרגילים (חניית לילה באוהל, שינה על דרגשים וארוחות ערב) וכמובן - נופים אלפיניים מרהיבים ואינסופיים. מה שאין בה זה קליטה סלולרית, אבל אם מטפסים מספיק גבוה על הגבעה הקטנה שממערב לה - מוצאים קצת. מכיוון שהיה עדיין מוקדם מדי ביום, המשכתי צפונה, אחר כך מערבה ואז שוב צפון-מערבה במשך שעתיים ורבע עד לבקתת אֶרוֹל (Refuge des Arolles). הדרך לשם הייתה נעימה מאוד. מזג האוויר היה מושלם. השביל השתנה מכביש צדדי לשביל צר ואווירי במקצת, שהוביל לעמק קטן יפהפה עם אגם קטן בשם טורנה (Lac Tournant) - אני ממליץ בחום לעצור שם לטבילה או לפחות לחטיף או ארוחה קלה (אם מזג האוויר מאפשר). יש משהו מאוד שליו ומרגיע בעמק הזה. בהמשך הדרך לבקתה, הנוף משתנה מאוד ומזכיר קצת את ההרים בסין – הולכים לאורך פלג מים ציורי המפכה בעליזות וסדרה של מפלונים קטנים לאורך כברת דרך רצינית. מאוד נהניתי מהקטע הזה והוא אחד היפים בטיול ללא ספק. הגעתי לבקתת אֶרוֹל די מוקדם (בסביבות 16:30). עדיין יכולתי להמשיך ללכת עוד 2–3 שעות, אבל שני הולנדים גבוהים שפגשתי בדרך פיתו אותי להצטרף אליהם לבירה על הדק המדהים של הבקתה, שמשקיף על עמק גראנד קומב (Grand Combe) ועל המון בלאן. זה לא הסתכם בבירה אחת, זה בטוח… החלטתי לסיים כאן את היום. על הדק לא הגיוני הזה, בחברת אנשים מעניינים ובווייב טוב. מבושם מעט ומאושר מאוד, ישבתי לאכול לזניה סבויארדית טעימה (עם גבינת בופורט כמובן!). אפילו החלטתי לישון במעונות (יחד עם עוד כמה מטיילים שבילו שם את הלילה) - לא דבר שאופייני לי.

לא משנה כמה טעים היה האוכל ביום הקודם, לא נהניתי מהשינה בבקתה. אני לא חובב שינת-בקתות גדול. הן תמיד עושות לי קצת וייבים של דרגשים במחנה ריכוז. אני לא אוהב את הרעיון של להידחס לצד זרים מוחלטים, שחלקם בעלי הרגלי היגיינה "מעניינים" - אם בכלל יש להם כאלה. המקום גם היה מחומם יתר על המידה לטעמי וברגע שהאורות כובו חלק מהטיילים התחילו לנחור, אחרים התחילו להתלונן על הנחירות, ואז פחות או יותר כולם התחילו להפליץ בתורות את הלאזניה הסבויארדית שלהם לתוך שקי השינה. בשלב הזה באמת שקלתי לקום בבעתה ולהקים אוהל בחוץ, אבל אז שמעתי את הגשם - וזה דווקא ערסל אותי עד שנרדמתי. בבוקר, גם באופן לא אופייני לי - אכלתי ארוחת בוקר על הדק כמעט עם הזריחה. זו הייתה ארוחה נהדרת, בזמן שהשמש פילחה לאיטה את חופת העננים העבה של הבוקר, כשעדיין ריח הגשם מהלילה הקודם עמד באוויר, כל הנופים המדהימים של העמק מתחת נגלו במלוא תפארתם המלכותית. איזו דרך נפלאה להתחיל את היום האחרון! מהבקתה לוקח בערך שעתיים להגיע למעבר ההרים דה לאק (Col des Lacs) בגובה 2,250 מ’. זו גם היתה העליה האחרונה שלי בטרק. מכאן הכול יורד באופן מתון כל הדרך עד קֵג' (590 מ’). ממעבר ההרים הזה נשקף נוף עוצר נשימה על כל אלברוויל והעמק שלה. ככל שיורדים, העיר מציצה ונעלמת שוב ושוב. לאחר מעבר ההרים הזה צריך להיזהר אם עושים את הטרק בתחילת העונה: הירידה הראשונה תלולה מעט וייתכנו כתמי שלג. אחר כך השביל נעשה פחות תלול והוא מתפתל לו בין צמחייה נמוכה וצפופה. ההרים באזור הזה מקבלים שוב את המראה ה“סיני” שלהם. תוך שעה ו־20 דקות הגעתי למעבר ההרים “הסלע הרקוב” (La Roche Pourrie) בגובה 2,050 מ’, (לא ברור למה הוא זכה לכזה שם מכוער, זה אחלה של מקום) אחריו יש עוד ירידה יחסית תלולה של כ־200 מ’. משם ואילך השיפוע מתון למדי. ליד השביל מבחינים בבקתה קטנה מאוד בשם שאלה דה מוז (Chalet des Mozes גובה 1,620 מ’) זוהי בקתה פצפונת בסיסית, לא מאויישת (וחמודה למדי…) שיכולה להכיל שניים. למי שעושה את הטרק בכיוון ההפוך, זה יכול להיות מקום טוב לעצירה אחרי טיפוס מפרך של 1,000 מ’. התחנה הבאה היא אכסניית הדרך מוליסולאז Gîte) d’étape de Molliessoulaz בגובה 980 מ’). זה היה יום קיץ חם, וככל שירדתי הרגשתי את החום הולך וגובר (כלל האצבע הוא שמרוויחים או מפסידים מעלה אחת כל 100 מ’). אחרי ירידה רצופה ללא הפסקה של שעתיים ועשר דקות ממעבר ההרים “הסלע הרקוב” ועד כאן - עצרתי למנוחה, ישבתי עם הבעלים תחת שמשייה, ושוחחנו בנחת בזמן שחיסלתי לא פחות מארבעה (!) בקבוקי בירה “לה בלונד” קרים כקרח. היו שם גם מטיילים אחרים, עליזים מאוד (השעה הייתה 14:00), חלקם בדרכם מעלה וחלקם בדרכם מטה. משם עוברים דרך לא מעט גינות פרטיות – יש לכם זכות מעבר חוקית, אז אל תדאגו אם נראה שהשביל עובר בשטח פרטי. הפתעתי לפחות שתי משפחות בזמן ארוחת הצהריים - זה היה די משעשע. לפחות עבורי. שעה לאחר מכן כבר הייתי בחזרה בקֵג'. רעב מאוד. לשמחתי הרבה, משאית פיצות היתה עדיין פעלה בכיכר הכפר – ונקראה “Pizza Höt” (מה??). זו הייתה פיצה מצוינת ממש, סיום מושלם לטרק. המונית שלקחה אותי לשם הגיעה בדיוק כשסיימתי את הפרוסה האחרונה, ו־15 דקות לאחר מכן כבר הייתי חזרה בתחנת הרכבת של אלברוויל.