שביל המלך – Kungsleden

זמן על השביל: 12.5 שעות התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר (בופה, כמובן), התארגנתי חיש קל ובשעה שבע, לאחר תמונה מסורתית של תחילת המסלול, התחלתי לצעוד ביער ארקטי, מלא עצי ליבנה נמוכים. הם מאוד שונים מהליבנה שאפשר לראות דרומית יותר – עצי הליבנה הדרומיים ישרים וגבוהים, אך הם לא שורדים כל כך צפונה. כאן הם הרבה יותר קטנים, פחות ישרים וכנראה הרבה יותר גמישים. בחורף מצטבר על צמרותיהם קרח, והם פשוט מתקפלים עד שהצמרת נוגעת בקרקע, וככה קופאים לכל החורף, רק כדי להפשיר ולהתיישר. כבר לאחר 10 דקות של הליכה, מגיעים לקניון מטורף עם סלעים גאומטריים מרשימים – סוג של בריכת המשושים, אבל הרבה יותר גדול, הרבה יותר קר, עם הרבה יותר מים והרבה יותר רועש. המים זורמים כל כך מהר ומייצרים כל כך הרבה רעש, שמאוד קשה לשמוע משהו מעבר לכך. אחד הדברים שליוו אותי לאורך כל המסלול הוא כמות הפטריות ופירות היער שצומחים פשוט בכל מקום! היו לא מעט פעמים שפשוט נאלצתי ללכת על אוכמניות. ראיתי שלושה סוגים עיקריים של פירות יער: אוכמניות פרא (Bilberry), שצבען סגול כהה, ו-Lingonberries האדומות, שפשוט מתפוצצות בפה. את שני הסוגים האלה אכלתי המון לאורך השביל. יש גם Crowberries שחורות, שכנראה גם ניתנות לאכילה, אבל לא אהבתי את טעמן. בנוסף, נתקלתי בהמון סוגי פטריות! הבוקר התחיל ללא גשם, ובהמשך למזל שהיה לי בסקוטלנד (חצי שעה של גשם מתוך כמעט שבועיים של הליכה), התחלתי לדמיין שאני פשוט דוחה עננים והם מפחדים להטיל עליי את מימיהם. Little did I know… בשעה 9 בבוקר התחיל לטפטף, ובגדול מאותו רגע ועד הבוקר של היום הרביעי – לא הפסיק לרדת עליי גשם. למעשה, ארבעה ימים כלל לא ראיתי שמש, אבל זכיתי בעננים דרמטיים ונוף מטריף כבר מהיום הראשון. לאט לאט היער הארקטי עם עצי הליבנה נעלם מאחוריי ופינה מקום לנוף פתוח ורחב, עם צבעי אדום/צהוב/חום/ירוק מטריפים, כמו בגלויה. בעודי הולך ומתרשם מהנוף, מעדתי על אחת מקורות העץ עליהן הלכתי (הרגל פשוט החליקה הצידה), והתרסקתי קדימה. מאותו רגע, הלכתי על קורות העץ האלה קצת יותר לאט. אגב, הסיבה ששבילי העץ האלה קיימים היא כפולה: הראשונה היא להגן על הטבע, והשנייה היא להגן על ההולכים באזורים קשים במיוחד. השביל כולו מלא בשדות אבנים, בוץ עמוק וביצות – ויהיה מאוד קשה לעבור שם בלי שבילי העץ. היום היה מאוד ארוך. 12.5 שעות הליכה, בגשם, סה"כ כ-36 ק"מ, השאירו אותי מאוד עייף ומאוד רטוב. הגעתי לבקתת Alesjaure ממש 20 דקות לפני סגירת החנות (20:00), והייתי כל כך עייף שהחלטתי – מגיע לי, היום אני ישן בבקתה ולא באוהל. שילמתי כ-200 ש"ח על הזכות לישון יחד עם עוד 10 אנשים בקומה השנייה של מיטת קומותיים, הכנתי לעצמי אוכל, דיברתי עם כמה מטיילים (גיליתי שהם מצ'כיה), והלכתי לישון, תשוש מהיום שעבר עליי.

זמן על השביל: 11.5 שעות קמתי מוקדם בבוקר בידיעה שהיום יהיה הרבה יותר קל – מרחק של כ-25 ק"מ, בהשוואה ל-36 ק"מ של היום הקודם, עם פחות עליה. כמה נאיבי הייתי… העננים היו כבדים ולא בישרו יום שמשי, אך יצרו תאורה מושלמת של בוקר. צילמתי את אחת התמונות שאני הכי אוהב מהטרק הזה, כאשר ברקע כפר סאמי. חציתי את הגשר שליד המחנה, וראיתי כמה אוהלים. איפשהו, שמחתי מאוד שישנתי בבקתה – ללכת בלילה, בחושך, מהמחנה לאזור השירותים, כנראה היה מאוד מאוד לא נעים. השירותים, אגב, בכל מקום, הם שירותים יבשים – תא עם חור שלתוכו עושים את הצרכים. לפחות היה נייר טואלט… הגשם לא פסק, ואיכשהו הגרביים שתליתי בבקתה לא התייבשו, אבל זה לא היה משנה – כי הגרביים שלי מצמר מרינו (Darn Tough), וחצי דקה מהרגע שגרבתי אותן, הן התחילו לחמם לי את הרגליים, למרות שהיו רטובות – והתייבשו תוך כשעה. היום היה אמור להתחלק לשני חלקים – ב-17 ק"מ הראשונים עליה מגובה 780 מטר לפאס בגובה 1,142 מטר, ששמו Tjäktja, ואז ירידה לאורך עוד כ-8 ק"מ לגובה של 825 מטר. בסה"כ, באמת שלא נורא, וציפיתי לסיים את ה-25 ק"מ האלה בכ-9 שעות. מה שלא ידעתי, הוא שהשטח של היום הזה מלא בבולדרים, וביליתי את כל היום בהליכה או קפיצה על אבנים גדולות, חלקן בגודל של כדורגל וחלקן בגודל של אופנוע, וכמעט כולן עם קצוות חדים שלאורך זמן פשוט כואב לדרוך עליהם. זאת הסיבה שהיום הזה זכור אצלי כ"היום הכי כואב". הנופים כמובן מטריפים, וכל הטבע צבוע באדום-צהוב-ירוק, עם שמיים אפורים מעל. המון חציות של נחלים ונהרות, ברובם יש גשר מוסדר – בין אם זה גשר מתכתי תלוי, או פשוט שתי קורות עץ מונחות מעל הנחל. היו כמה רגעי הפוגה מהגשם. בדיוק כשעמדתי לחצות נהר (אחד הבודדים שהיו בגובה ברך ולא היה מעליו גשר), עצרתי והסתכלתי לאחור – וראיתי קשת מטריפה! עליתי במשך שעות, אך למעט הקטע האחרון, העליה לא הייתה תלולה מאוד. העננים היו מאוד נמוכים, ורוב הזמן המשיך לרדת גשם. כ-5 קילומטרים לפני Tjäktja, עצרתי מישהו ושאלתי אותו מה מצב המים בפאס – האם אני צריך לקחת מים נוספים. הוא אמר שאין שם כל כך הרבה מים, אז מילאתי ליטר נוסף של מים בבקבוק. בדיעבד הסתבר שסתם סחבתי את הליטר הזה על הגב בעליה לפאס. יש אנשים שהולכים על קונגסלדן רק עם כוס – יש פשוט המון מים זורמים, ואין מצב שאין מים למרחק של יותר ממספר בודד של קילומטרים. אני השתמשתי רק בבקבוק של 650 מ"ל שקניתי בשבדיה, והוא לגמרי הספיק לי. עליתי עד לפאס, ופשוט שפכתי את המים שהיו לי בבקבוק של הליטר. נחתי למעלה ליד בקתת החירום, ודיברתי עם שני חבר'ה מצ'כיה. שניהם מטיילים מנוסים, ואחד מהם אפילו סיים את החצי הצפוני של שביל ישראל! הוא אומר ששביל ישראל תמיד נכלל ברשימה של 20 השבילים הכי יפים בעולם, ושהוא מאוד מיוחד. גאווה לאומית! הירידה לעמק Tjäktjavagge הייתה מאוד תלולה, וכנראה שלולא מקלות ההליכה שלי, הייתי צריך לזחול למטה בחלק מהמקומות. מרחוק ראיתי שבר ענן בתוך העמק. העמק נראה מאוד שטוח, אבל יש שם המון שדות של אבנים וההליכה בו הייתה מאוד קשה וכואבת. בחלק מהמקומות היה נדמה שאני הולך בקצב של צב. הגעתי ל-Sälka בשעה 19:30 – כ-3 שעות אחרי התכנון. הייתי עייף וכפות הרגליים שלי הרגו אותי מיום שלם על אבנים, אז החלטתי שוב לרחם על עצמי – וישנתי בבקתה. שם הצטרפתי לחמישה אנשים שכבר ישבו מסביב לשולחן, ודיברו על משהו באופן מאוד להוט. מצד אחד הייתה בחורה צעירה מאוקראינה עם מכר שלה, ומצד שני היו שלושה הולנדים. היא הייתה עסוקה בלהסביר להם את המצב בין אוקראינה לרוסיה, והם, מצדם, היו עסוקים בלהגיד שחייבים להקשיב לכל הצדדים. נכנסתי לשיחה, וכששאלו אותי מאיפה אני – אמרתי שמישראל, ושאם הם רוצים, אחרי שיסגרו על רוסיה-אוקראינה, אפשר לדבר גם על ישראלים ופלסטינים. לא הגענו לכך (ואולי טוב שכך).

זמן על השביל: 11 שעות גם הבוקר הזה לא נראה מבטיח. התחלתי לצעוד, ולאחר מספר קילומטרים הגעתי לעוד בקתת חירום, שם עצרתי לאכול ארוחת בוקר. גם שם היו שני מטיילים מצ'כיה – ולא, אלה לא אותם האנשים. לאחר כמה שעות הליכה, בערך ב-10:30, הגעתי ל-Singi, עוד בקתה, בה עצרתי להפסקה. סינגי נמצאת במרחק קילומטר מיישוב סאמי (העם שחי באזור הזה – Sami) שנקרא Kårtjevoulle. כל הבוקר ירד גשם קל. הנעליים היו רטובות (אבל זה בסדר, אני עם trailrunners של Inov8 וגרבי מרינו), ורציתי לעצור על אבן במרחק של כ-100 מטרים, בשביל להוריד את הנעליים ולסחוט את הגרביים. בדיוק כשהמחשבה עברה בראשי, ובאופן פתאומי לחלוטין, קרו שני דברים: התחיל גשם מאוד חזק, ממש מבול, והגיעה רוח קפואה! בזמן שלקח לי לעבור את כ-50 המטרים שנשארו עד האבן הגדולה, הייתי כולי רטוב – עד התחתונים. לא רק זה, הרוח הייתה ממש קפואה, ואני, שבדרך כלל לא קר לו, הבנתי שהגיע הרגע לשים מכנסי גשם. כמה מילים על מכנסי גשם בטיולים שלי. באיסלנד היה גשם מאונך, אך לא הייתי צריך את מכנסי הגשם. בסקוטלנד כמעט ולא ירד עליי גשם, וכבר חשבתי שהנה, אני לעולם לא אצטרך מכנסי גשם. והנה, סוף סוף הבנתי למה זה פריט חובה, דווקא במקרים הקיצוניים האלה. לבשתי את מכנסי הגשם, סגרתי את מעיל הגשם עד הסוף וזרקתי את המצלמה עמוק לתוך התיק. מפה התחילו 6 שעות של הליכה בגשם זלעפות ורוח מקפיאה. די מהר פשוט התחלתי להתעלם מהשלוליות והלכתי דרכן, כי לא היה טעם לדלג מעליהן – אפילו התחתונים שלי היו רטובים. הלכתי בעמק, ליד נהר זועם שהתנפח מהגשם, מדי פעם פוגש מטיילים שהלכו בכיוון השני. הטמפרטורה לדעתי הייתה מעלות בודדות מעל האפס, והידיים שלי קפאו. קניתי כמובן כפפות בחנות בסטוקהולם, נראה ייצור מקומי, ושאלתי את המוכר האם הכפפות חסינות למים. הוא נגע בהן ואמר שכן. הן באמת הרגישו ככה. אבל גיליתי שהן ממש ממש לא היו חסינות למים, וספגו מים כמו נייר מגבת. לקח לי קצת זמן להבין שבמצב הזה, כדאי לי להוריד אותן – כי עדיף שהידיים יהיו במגע עם רוח קפואה וגשם, מאשר עם כפפות קפואות ספוגות במים. ואכן – הידיים החלו להתחמם. ואז הגעתי למין שקע באדמה, שנתן לי מסתור מהרוח, ואפילו היו שם שאריות מדורה מימים גשומים פחות. הורדתי את התיק לעשות הפסקה קצרה, ופתאום, משום מקום, הופיעו שתי בחורות שוודיות, בריצה, עם מכנסיים קצרים ותיקים קטנטנים, צעקו לי "היי!", כל אחת בתורה, ונעלמו! לא האמנתי למראה עיניי, אך איכשהו בשניות הבודדות שהן עברו לידי, הספקתי לצלם בטלפון תמונה סוריאליסטית – התיק שלי, הכפפות המקוללות, ושתי אלילות בלונדיניות שבדיות במכנסיים קצרים שנכנסו לחיי לכמה שניות ונעלמו. המשכתי לרדת בגובה, וחזרתי לגובה העצים, אל תוך יער ליבנה. ברגע שנכנסתי ליער, הרוח נרגעה ונשאר רק הגשם. הלכתי לאט בתוך היער, שבו הייתה כמות מטורפת של אוכמניות, ועצרתי כל כמה מטרים בשביל לאסוף כמה אוכמניות ולשמוח שהנה, התגברתי על עוד קושי. הגעתי ל-Kaitumjaure סביב 17:00, והייתי כל כך רטוב, שהבנתי שגם היום אני ישן בתוך הבקתה. פתחתי את הדלת של הבקתה, ובפנים היו שני שולחנות מלאים באנשים. כולם עצרו את מה שעשו כדי להסתכל מי נכנס, והודעתי בקול רם: "קר לי, אני רעב, אני עייף ואני מאושר!" הנחתי את התיק ליד המיטה, ומיד ניגש אליי בחור בריטי מבוגר שהיה גבוה ממני בראש ורחב ממני משמעותית (סוג של מקרר שתי דלתות כזה), דחף לי פחית בירה לתוך היד, ואמר: "בוא, שב איתנו". הצטרפתי אליהם לשולחן. בחור בריטי ומשפחה (צ'כית, כמובן), עם תיקים מלאי אוכל ל-14 ימי הליכה. על השולחן היו גבינות פרוסות וכמות פסיכית של פחיות בירה, וגם אני הוספתי כמה מאכלים שהבאתי איתי. בסוף הערב, המתנדב שמפעיל את הבקתה הודיע שהקבוצה הזאת סיימה את כל הבירות שהיו לו – לדעתי כ-40 פחיות – ושהוא משאיר את האחרונה לעצמו. נרדמתי לרעש הנחירות של האיש הבריטי, שהתברר שהיה יוצא הכוחות המיוחדים הבריטיים. הנחירות שלו הרעידו את הבקתה, ונראה לי שהתחלתי להבין את מה שעובר על אשתי.

זמן על השביל: 8.5 שעות היום היו שני דדליינים. הראשון הוא חצייה של אגם Teusajaure בסירה בשעה 09:00, והשני אוטובוס בשעה 14:40 ב-Vakkotavare. המרחק מ-Kaitumjaure לאגם Teusajaure הוא 9 ק"מ, כלומר עד 09:00 הייתי צריך כבר לעבור את המרחק הזה. כבר בשלב הזה הבנתי שההליכה ב-Kungsleden איטית משמעותית מהקצב אליו אני רגיל, ובשביל להגיע בזמן, החלטתי שאני צריך לצאת ב-05:00 בבוקר. התעוררתי ב-4 בבוקר, התארגנתי בשקט ויצאתי ב-05:00, לפני הזריחה. העננים היו בצבע כחול-סגול מוזר, היה קריר, אך לפחות לא ירד עליי גשם. הירידה לאגם היא אחת התלולות שחוויתי, ויש מים זורמים בחלק משמעותי מהירידה, ישירות על השביל, בתוך יער הליבנה. איכשהו הצלחתי לרדת בלי להתרסק אפילו פעם אחת. הגעתי לאגם Teusajaure בשעה 08:30, ופינקתי את עצמי בפחית קולה. כל הפחיות בכל הבקתות נמכרו במחיר מוזל, כי בגלל סוף העונה, מה שלא יימכר יצטרך להישאר בבקתה, ומכיוון שהטמפרטורות יורדות מתחת לאפס – הן פשוט קופאות ומתפוצצות. עליתי על הסירה, וב-09:15 כבר הייתי בצד השני של האגם, ונכנסתי ליער ליבנה מקסים, שבו התחילה העליה הארוכה של היום. האוטובוס ב-14:40, כלומר יש לי קצת פחות מ-5.5 שעות לעבור 16 ק"מ. קצב של כ-3 קמ"ש, אבל – וזה אבל גדול – ברגע שחוצים את האגם, שנמצא בגובה של 500 מטר מעל פני הים, מתחילה עליה לגובה של כ-950 מטרים. היה נדמה לי שהעלייה הזאת לא תיגמר, אך 6 שעות לאחר תחילת הבוקר, כבר הייתי בנקודה הכי גבוהה של אותו היום. לאורך העלייה, לא יכולתי שלא לעצור, להסתובב ולצלם את הנוף המטורף. נשארו לי 9 ק"מ ושעתיים וחצי לעבור אותם – קצב משמעותית גבוה יותר ממה שעשיתי עד עכשיו. הלכתי מהר, רוב הזמן בקצב שהתקרב ל-4.5 קמ"ש, בירידה קלה, חוצה נחלים, קופץ מעל אבנים בלי לדפוק חשבון. בשלב מסוים הגעתי לנחל שמעליו היה קרש בודד, לא מקובע בכלל, רק מונח על שתי אבנים, בגובה של כ-1.5 מטר מעל המים, עם מים בעומק של עוד מטר וחצי. עשיתי מעשה פוחז (מאוד כעסתי על עצמי אחר כך, וגם קצת שמחתי), ופשוט חציתי אותו, בלי לבדוק אופציות אחרות (אחר כך גיליתי שלא היו…). כמעט לא עצרתי לצלם, אבל אז הופיעו מולי כמה עדרים של איילי הצפון, שחצו את השביל. השיא היה כשראיתי אייל צפון לבן לחלוטין! ולקראת הסוף גיליתי שגם בשבדיה יש מדי פעם שמש… השעה 14:00. אני בירידה מסוכנת, מנסה שוב שלא להתרסק. משמאלי – נהר וסדרת מפלים. אני לא יודע כמה זמן עוד יש לרדת, אבל פתאום, אותן שתי אלילות שבדיות עוברות אותי (שוב!!!) בריצה, וצועקות לי: "יופי! הצלחת! אתה כמעט שם!" ואכן, בשעה 14:25 הגעתי לתחנת האוטובוס הצמודה לבקתת Vakkotavare. מילאתי מים, האוטובוס הגיע, התחלתי לעלות עליו עם עוד 30 מטיילים שחיכו שם (כנראה ישנו ב-Vakkotavare), ופתאום, בשעה 14:38, מגיע בריצה פסקל! "אלי! רצתי אחריך כל היום! חשבתי שלא אספיק להגיע!" הגענו ל-Saltoluokta לאחר שעה באוטובוס ועוד כ-20 דקות על מעבורת. בשלב הזה החלטתי לא להמשיך לקוויקיוק, ולצערי לוותר על הפסגה של Skierfe לצילום. תחזית מזג האוויר הייתה ממש לא טובה, והיה צפוי לי יום מאוד ארוך, שהיה צריך להסתיים בניסיון למצוא מקום להקים אוהל אחרי 20:00, בשדה בולדרים ענק – והדבר האחרון שרציתי זה להיתקע בלי אוהל בחושך. אפילוג סה"כ מרחק שנמדד: 113 קילומטר. כיף: לא נורמלי. עשיתי את המסלול בקצב כפול. תמיד דילגתי על בקתה – בין Abisko ל-Alesjaure דילגתי על Abiskojaure, ואחר כך דילגתי גם על Tjäktja, Singi ו-Teusajaure. לרוב האנשים שפגשתי, לקח 8 ימים לעשות את המרחק הזה. מצד אחד, זה מרגיש לי מאוד איטי. מצד שני, לא סתם לאורך המסלול מפוזרות 7 אבני מדיטציה, בין Abisko ל-Nikkaluokta, לזכרו של דאג המרשולד, מזכ"ל האו"ם השבדי שמאוד אהב לטייל באזור ונהרג בהתרסקות מטוס ב-1961. על האבן הראשונה כתוב: "המסע הכי ארוך, זה המסע פנימה." זה בדיוק מה שהטיולים האלה בשבילי. בזמן ההליכה, אני חווה מגוון רחב של רגשות. אני מקלל את עצמי על זה שהחלטתי לצאת לעוד הרפתקאה במקום נידח, ואני ממש צוחק מאושר כשאני מתגבר על הקשיים. לפעמים אני בוכה, לבד, כי יותר קל לי לבכות לבד, לפעמים אני פשוט מתגעגע, ולפעמים אני גאה בעצמי. על האבן השנייה כתוב: "כאן ועכשיו". ההרפתקאות האלה הן הכי "כאן ועכשיו". שום דבר לא חשוב יותר מחציית הנהר, מהפרח שעברתי לידו, מהשקיעה, מהגשם העז שיורד עליי. מחר לא חשוב. שבוע הבא בכלל לא במחשבות. הדבר היחיד שחשוב הוא להיות ב"כאן ועכשיו". את חמש האבנים האחרות ומשמעותן, אשאיר לכם לחפש בגוגל… שביל המלך הוא שביל קסום. הוא יכול להיות מאוד קשה, והוא יכול להיות יחסית קל. הוא יכול להיות הרפתקאה עם קבוצת חברים, או הרפתקאה של האדם עם עצמו והטבע. אמנם לא סיימתי את השביל, אך אין לי ספק שבעתיד אחזור ל-Saltoluokta, בשביל להמשיך לצעוד על השביל המיוחד הזה. נתראה בהרפתקאה הבאה!