Laugavegur

זמן על השביל: 12 שעות | מרחק: 25 ק"מ התעוררתי ב-Landmannalaugar בחמש וחצי. כשיצאתי מהאוהל, המאהל היה שקט מאוד. הוצאתי את המצלמה ויצאתי לסיבוב קצר. המעיינות החמים היו ריקים מאדם. בעונה הזאת יש אור 24 שעות ביממה, אבל התחושה הייתה לגמרי של שעות זריחה – והשמש אפילו הציצה מבעד לעננים לכמה דקות. בעיקר שקט מבורך, אחרי כל ההמולה של הערב. לא היה זכר לאוטובוסים; נשארו רק קמפרים, אוהלים, כבשים חשדניות ואנשים שישנו בבקתות. בשבע כבר הייתי על השביל. אנשים שרק התעוררו בבקתות איחלו לי דרך צלחה – ובצדק, כי חיכה לי יום ארוך מאוד, של כ-12 שעות. הייתי הראשון, ושמחתי שאחד השבילים המטוילים באיסלנד יעמוד רק לרשותי, לפחות לשעה-שעתיים. התחנה הראשונה: Hrafntinnusker, כ-12 ק"מ מההתחלה. השביל מתחיל בקטע קצר שכבר הלכתי בו אתמול, כקילומטר וחצי עד הצומת שבה Hellismannaleið ו-Laugavegur נפגשים. לראשונה מזה 55 ק"מ ושלושה ימים, לא הלכתי בעקבות העמודים הלבנים. הפער היה בולט: בזמן שה-Hellismannaleið היה לפעמים רק עמודים לבנים, ה-Laugavegur נראה כמו איילון בבוקר מוקדם של יום כיפור – רחב, ברור, ריק מאנשים. תוך דקות התקרבתי לעשן שעולה מן האדמה, שליווה אותי בשעות הבאות. Landmannalaugar הוא אזור גיאותרמי פעיל ופנינה אמיתית. יש הרבה שלטי אזהרה והשביל מסומן היטב – הישארו עליו אם אתם לא רוצים להתבשל כמו ביצה. האדמה פולטת אדי גופרית, והריח… ייחודי. אחרי שעה התחלתי לעלות על גבעה, ועצרתי כל כמה מטרים להסתכל לאחור. המראה של העמק המעשן היה קסום, במיוחד כשהגעתי לאגם קטן בצבע טורקיז. מהר מאוד הבחנתי במטיילת נוספת, שהשיגה אותי אחרי כמה דקות. פאולה, מקוויבק שבקנדה, עשתה את המסלול לבד, כמוני. התיקים שלנו היו בגודל דומה, אבל היא שקלה כנראה חצי ממני, ודילגה על הגבהות בקלילות מעוררת קנאה. היא המשיכה, ואני עצרתי כל כמה מאות מטרים לעוד תמונה. השביל המשיך להתפתל בגבהות, עולה ועולה. הרי הריוליט יחד עם פסי השלג יוצרים נוף מוזר עם קונטרסט כל כך גבוה. ככל שעליתי, התקרבתי לשכבת העננים והרוח התחזקה. מאוד שמחתי על הכפפות שקניתי אתמול באוטובוס-קניון. בשלב מסוים מצאתי את עצמי כמעט בגובה העננים – או שאולי הם התקרבו לגובה שלי. ההרים הצבעוניים התחבאו בשמיכה אפורה, מה שיצר תופעה מוזרה: הרים צבעוניים למטה, שנחתכים באמצע בענן אפור עם ראות אפסית. בתמונות אפשר לחשוב שהמצלמה פשוט מקולקלת. עמדתי נפעם. לא יכולתי להפסיק לצלם, ולא יכולתי להפסיק לחוות. הניגוד לעמקים השחורים של היום השני למסע לא יכול היה להיות גדול יותר, אבל משהו קישר בין שני הנופים כחוט השני – התחושה שאני חוזה באדמה חיה, שמתהווה מול עיניי, בקצב שלה. שמחתי שיצאתי מוקדם ושהנוף הזה היה רק שלי, ולו לכמה דקות. המשכתי למעלה, אל תוך העננים. עברו 20 דקות ועליתי אולי עוד 50 מטר, אבל הטמפרטורה ירדה לכמה מעלות בודדות, והרוח הקרה נשבה לי בפנים, כאילו מנסה לעצור אותי. הגעתי לשלג, והראות התדרדרה מאוד. אם הייתה מתדרדרת עוד קצת, לא הייתי מבחין בעמוד הבא, והייתי צריך לנחש איפה עובר השביל ואולי לנווט לפי GPS. מפה ומצפן די חסרי תועלת בערפל כל כך כבד. כנראה שלשביל לא הספיק הלבן מימין, משמאל ולמעלה – עכשיו הגיע גם הלבן מלמטה, השלג הרציני הראשון של ה-Laugavegur, הראשון מבין שדות רבים. השביל עלה בהדרגה, עד שהגעתי למה שחשבתי שהיא הנקודה הגבוהה בקטע הזה. היה קר מאוד, הרוח נשבה, והייתי לבד. כבר לא ניתן היה להבחין בעמודים; הדרך היחידה לנווט הייתה השביל שמאות מטיילים לפניי השאירו בשלג. רק עכשיו הבנתי באמת את סיפורו של עידו קינן, ישראלי שהלך לאיבוד על השביל בסופת שלגים חריגה ב-2004 ומת מהיפותרמיה. בסופת שלגים, גם השביל בשלג מתכסה בשכבה לבנה, ואי אפשר לנווט בלי GPS. הרגשתי צער רב על מה שעבר עליו ברגעיו האחרונים. תוך פחות משעה הגעתי לאזור גיאותרמי פעיל. נראה כאילו דרקון ישן מתחת לפני השטח – הכל עישן, ביעבע, פיעפע, רתח ושרק. השלג התערבב עם המים החמים והזין צמחייה רבה – מעין נווה מדבר, או אולי נווה גופרית: יפה ומיוחד, אבל ברור שלא ידידותי לבני אדם לאורך זמן. יש מקומות שבהם המים פשוט רותחים! המשכתי לעלות. מדי פעם הציצו שמיים כחולים מבעד לענן. העמודים החלו להופיע על ערימות אבנים גדולות – עזרה אמיתית בניווט בתנאים קשים. לשמחתי העננים עלו, ויכולתי להציץ על ההרים בין שדה שלג אחד לשני. 40 דקות אחרי שעזבתי את העמק המעשן, הגעתי לגלעד לזכרו של עידו קינן. בשנתיים שלפני המסע קראתי את סיפורו בכמה מקורות. הוא נגע בי מאוד, והיה לי קשה לדמיין את העייפות, הקור והאימה. מטיילים רבים הניחו אבנים נוספות על הגלעד שמשפחתו הקימה שנה אחרי מותו; הוא הולך וגדל כל שנה, וכך, במובן מסוים, זכרו ממשיך להתקיים. אני ממליץ לקרוא את סיפורו – למשל ב-Searching For Ido ובאתר לזכרו. השעה הייתה 13:00, ורק 25 דקות הפרידו ביני לבין הבקתה ב-Hrafntinnusker. בקתה לא מזמינה: הרוח הקפיאה את הפנים, הגשם טפטף, קר. הצטרפתי לכמה מטיילים ליד השולחנות ואכלתי ארוחת צהריים – ביף ג'רקי וחטיף חלבון. השירותים פתוחים לכולם, כימיים ומסריחים. אני מתקשה להבין אנשים שנשארים שם ללילה, ועוד יותר את אלה שישנים שם באוהל: רוחות עזות, טמפרטורה נמוכה, קרקע קפואה וקשה, והרבה שלג. 20 דקות הפסקה – והמשכתי. שדות אינסופיים של שלג התחלפו באדמה חומה, שהתחלפה שוב בשלג, וחוזר חלילה. מעל הכל – שמיכה עבה של עננים ורוח קרה. אבל היה משהו מחזק בזה שהרגשתי בנוח בנוף הזה. התכוננתי היטב, והציוד שמר עליי מהקור – מדי פעם באף, מדי פעם הכובע של מעיל הגשם, ותמיד כפפות. אפילו הגשם לא הצליח לערער את הביטחון שלי – והוא ניסה! הגשם כאן לא יורד מלמעלה, אלא נראה כמו גשם מאוזן, שפוגע מהצד בזווית חדה. התוצאה: מכנסיים רטובים לגמרי מימין, ויבשים משמאל. "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" – זה הפסוק שעלה לי לראש מול אחד הנופים של היום הזה. אחרי הכל, מי אמר שהמים לא היו קפואים? עוד שעתיים הליכה. אוויר נקי וקר ממלא את הריאות. בניגוד לכל הימים הקודמים, אפילו ציפורים לא מעזות להגיע לכאן. רק הרוח וקול הצעדים שלי. ואז משהו מתחיל להשתנות. השלג מתמעט, וההרים נעשים חומים יותר, בגוון זרחני. מים מנביעות גופרית מתערבבים לנחלים ומפלים בצבע זרחני אף יותר. ראיתי יותר ויותר גשרי שלג שקרסו, וכחול כהה של מים כלואים בתוך השלג – גם ההרים הקרים נכנעים בסוף לקיץ האיסלנדי הקצר. ואז זה קרה. 500 המטרים שעליתי בבוקר התחלפו ב-500 מטרים של ירידה שהקשתה מאוד על הברכיים. הכאב היה אמיתי, אבל הנוף – אגם Álftavatn היפהפה בעמק מרהיב – השכיח אותו. הרגשתי כאילו סיימתי את המסע במורדור וחזרתי לפלך. בדרך למטה פגשתי אב ובן מאנגליה – האב בן 67, הבן כבן 35 – שהלכו בשביל בפעם השנייה, 17 שנה אחרי הפעם הראשונה. הלוואי שאהיה בכושר של הגבר בן ה-67 מעורר ההשראה. לפאולה, שהלכה איתי בשעות האחרונות, הצטרפו צלם צרפתי ומטייל הולנדי. דיברנו על החיים, ועל איך כל אחד מאיתנו עזב את השוטף כדי לעשות את המסלול. משהו מאחד אותנו – הכמיהה לגלות את הלא נודע, לצאת לשביל ולגלות מה הוא צופן. חשבתי שייקח לנו שעה להגיע ל-Álftavatn, אבל זה לקח שעתיים וחצי. בדרך חצינו שני נהרות – ושוב הוכחתי לעצמי ולחבריי שגם (ואולי במיוחד) באיסלנד, Trail Runners הם הבחירה הנבונה. הגענו למחנה ב-18:00. הוא היה מזמין בהרבה מהמחנה על ההר, אבל ידעתי שכ-4 ק"מ משם יש מחנה חביב יותר, Hvanngil. מצד שני, כבר הייתי כמעט 11 שעות על השביל, ו-Álftavatn גם מתגאה במסעדה/בר – מאוד מפתה. אבל ידעתי שאם אני רוצה הזדמנות לסיים מחר, אני צריך להמשיך. שאלתי את שלושת חבריי החדשים אם הם באים, אבל הם ויתרו. קניתי סניקרס (טוב, אולי גם מארס), בלעתי אותם, והמשכתי. ליד הבקתות נתקלתי בזוג ישראלים שהיו איתי בטיסה ועשו את המסלול בבקתות. החלפנו כמה מילים, ו… להתראות, Álftavatn. לקח לי קצת יותר משעה לעבור את 4 הק"מ, ולקראת הסוף עברתי ליד הר שרק קצהו היה שרוי בענן. הראות הייתה טובה – שינוי מרענן לעומת רוב היום. עלייה על הגבעה האחרונה, ומחנה Hvanngil נפרש לפניי. כמה כיף היה להתקרב אליו ולסיים את היום הארוך והמלא הזה – מעל 12 שעות ו-25 ק"מ. ב-Hvanngil יש מקומות מוגדרים לאוהלים, כל אחד מוקף בחומת אבנים קטנה. המחנה נמצא בעמק, בניגוד ל-Álftavatn שעל חוף האגם, ואני בטוח שבימים סוערים זה עוזר מאוד להגן מהרוח. הרגליים הרגו אותי והייתי עייף מאוד. שילמתי לרנג'ר וקניתי שתי שקיות דוריטוס, שחילקתי עם האנשים בשולחן – שלושה מרצים ספרדים ושתי בנות הולנדיות. נכנסתי לאוהל והלכתי לישון.

זמן על השביל: 10 שעות | מרחק: 30 ק"מ התעוררתי בשש בבוקר. היה יותר אור מהרגיל, וכשיצאתי מהאוהל הבנתי למה – שמש! הבוקר היה שמשי והמחנה ישן. עמדו לפניי שתי אפשרויות: ללכת למחנה הבא, כ-12 ק"מ, ולהשלים את 18 הק"מ האחרונים למחרת – או להפוך את היום ליום של 30 ק"מ. מאחוריי כבר היו 4 ימים ו-80 ק"מ, ולא ידעתי אם יהיה לי כוח לסיים הכל באותו יום, אז החלטתי פשוט לזרום. החלטתי לא למהר. קודם כל, התקלחתי – המקלחת הראשונה אחרי ארבעה ימים ו-80 ק"מ. מקלחת ארוכה וכיפית במים חמים. אחר כך כיבסתי בכיור, עם סבון, זוג תחתונים וגרביים, ופרסתי אותם על סלע גדול ליד האוהל, בשמש וברוח הקלה, יחד עם הגרביים שנשארו רטובים מחציית הנהר של אתמול. לקחתי את המצלמה והסתובבתי סביב המחנה, לתפוס את הרגעים הקסומים – סוף סוף שמיים כחולים מעל עמק Hvanngil. אחר כך אכלתי "ארוחת ערב" בשבע וחצי בבוקר. הייתי רעב מאוד והרגשתי שאני צריך את האנרגיה. הרתחתי מים, הכנתי מנה של Mountain House ונהניתי מכל כפית. מסביבי המחנה התעורר. התארגנתי ויצאתי לשביל קצת אחרי שמונה וחצי – היציאה הכי מאוחרת שלי במסע. אחרי קילומטר הגיעה חציית הנהר הראשונה של היום – Brattalskvisl. המים היו כהים ולא ראו את הקרקעית, והנהר היה רחב ומהיר. חשוב לחצות אותו לא במקום שבו חוצות המכוניות, אלא כ-200 מטר במעלה הנהר. המים היו קפואים במיוחד, והזרם היה החזק ביותר מכל הנהרות שחציתי עד אז – המים הגיעו די הרבה מעל הברך. אחרי כשעה הגעתי לאזור שחור יחסית, עם סלעים כהים בכל מיני צבעים וחול תואם. כל מה שקראתי על הקטע הזה תיאר אותו כמיוחד, "מזכיר את הירח", אבל אני חייב להגיד שהמשטחים השחורים של ה-Hellismannaleið ביום השני היו מרשימים בהרבה – שחורים יותר, גדולים יותר, שקטים יותר. אז הלכתי, ופשוט רציתי להגיע ל-Botnar, המחנה האחרון לפני הסוף. ואכן, קצת אחרי 12, הופיעו הגגות של מחנה Emstrur-Botnar. התיישבתי ליד ביתו של הרנג'ר, איש מבוגר ורזה וקצת מוזר, שניסה לשמור מרחק ככל האפשר. הוא אמר לי שמזג האוויר יהיה יפה, כמו עכשיו, גם בחלק השלישי שתכננתי – 24 ק"מ על Fimmvörðuháls. כשסגר את הדלת, מטייל שראיתי כבר כמה פעמים ביומיים האחרונים אמר לי שזה לא מובן לו – אתר מזג האוויר האיסלנדי דווקא מראה מזג אוויר לא טוב בהמשך. המטייל היה שף צרפתי שחי ועובד באיסלנד כבר ארבע שנים. החלפנו כמה מילים והוא יצא לדרך. סיימתי ארוחת צהריים (דג מיובש איסלנדי, אגוזים וחטיף חלבון), והשעה עוד לא הייתה 13:00. החלטתי להמשיך ל-Þórsmörk, סוף ה-Laugavegur – בלי לדעת אם אעשה גם את החלק השלישי. אחרי כ-2 ק"מ נגלה לפניי קרחון עצום, Mýrdalsjökull, שממנו יוצא נהר מהיר ומסוכן, שחצב תעלה כל כך עמוקה שרק שמעתי אותו. כמה מאות מטרים אחר כך הגעתי לגשר מעל נהר ה-Fremri-Emstruá. הגשר הוקם ב-1988, אחרי שהגשר הקודם, מ-1978, נסחף בשטפונות. מתחת לקרחון ישן הר געש בשם Katla, שמתפרץ פעם-פעמיים במאה. החיבור של לבה חמה וקרחון עצום מסוכן מאוד: כמויות אדירות של מים מהקרח הנמס יוצרות שיטפונות בזק. לכן, בזמן התפרצות, הרנג'רים אמורים לירות זיקוקים עוצמתיים שמורים לכל המטיילים לעלות למקום הכי גבוה שהם יכולים. המשכתי ללכת. הייתי לבד. ההבנה שעוד מעט אני מסיים החלה להתגבש בראש. הייתי עייף וכואב מכדי לנסות את Fimmvörðuháls – הוא יצטרך לחכות לפעם הבאה. לפתע לא הרגשתי לבד. הרגשתי שאמא שלי קרובה, הולכת לימיני. התחלתי לדבר איתה, אמרתי לה כמה אני אוהב אותה ומתגעגע. הצטערתי מאוד שאת כל זה לא אוכל לספר לאמא היפה שלי, שנפטרה ארבעה חודשים קודם לכן ממחלה ארורה. היא כבר לא תשמע אותי. הלב שלי נקרע מכאב וגעגועים. ואז פרצו ממני דמעות, ובכיתי, בכיתי, בכיתי. המשכתי ללכת. בסך הכל המסלול היה שטוח יחסית, עם עליות וירידות לא גדולות, ובכמעט כל ואדי זרם נחל קטן וציורי. התחלתי להתקרב לעמק Þórsmörk: לצמחייה הנמוכה של חמשת הימים האחרונים הצטרפו שיחים ועצים. כל כך הופתעתי לראות את העץ הראשון, שכמעט נתקעתי בו – ולכן הוא זכה לתמונה משלו. הגעתי לנהר האחרון במסע, ה-Þröngá – אחת משתי החציות הקשות בטרק, שתיהן ביום האחרון. המים בוציים, לא רואים את הקרקעית, הזרם מהיר וחזק ובקרקעית יש אבנים גדולות. חשוב להיזהר. מצד שני, מי צריך לראות את הקרקעית עם נעליים כל כך טובות? אחרי הנהר נכנסים ליער – יער אמיתי, שמגן מהרוח, מלא פרחים, עצים ושירת ציפורים. ולא סתם יער: יער ליבנה, אחד העצים היפים והעדינים שאני מכיר. איזה כיף! אחרי הליכה קצרצרה מגיעים לצומת, שבה בוחרים בין שלושה מחנות: Langidalur – מחנה של FÍ, ארגון התיירות הרשמי, שרוב המחנות עד כה היו שלו; Húsadalur – Volcano Huts, מחנה פרטי עם מסעדה מפנקת, ספא, בריכה מחוממת קטנה והרבה דשא לאוהלים; ו-Básar, שקרוב יותר לתחילת Fimmvörðuháls, שבשלב הזה עוד קיוויתי לעשות. בחרתי ב-Volcano Huts. הרעיון של מסעדה קסם לי, ואם מזג האוויר באמת יהיה נורא, זה יהיה מקום נחמד להעביר בו יום. עמוק בלב קיוויתי שמזג האוויר לא יהיה טוב. השרירים כאבו, אבל מה שהדאיג אותי היה דווקא הברכיים, אחרי הירידה של אתמול ל-Álftavatn. לא רציתי לעלות ל-Fimmvörðuháls רק כדי לראות עננים וערפל במקום מפלים. במחנה פגשתי שוב את השף הצרפתי. שיתפתי אותו בהתלבטויות, והוא הראה לי את מפת מזג האוויר: יום סוער צפוי שם למעלה, והדבר ההגיוני היה לחכות יום ולקוות לטוב. זה מה שהחלטתי – אבל אחרי שהתיישבתי ואכלתי ארוחה טובה במסעדה (מזנון חופשי ובירה מעולה), הבנתי שהמסע הסתיים, ו-Fimmvörðuháls יחכה לפעם הבאה שאחזור לאיסלנד. בלילה הייתה רוח קלה וגשם, ששמחתי שאני לא בחוץ. למחרת אכלתי ארוחת בוקר ותפסתי טרמפ לרייקיאוויק באוטובוס 4×4 עם קבוצה מאורגנת ונחמדה של בלגים והולנדים, שהיה להם מקום פנוי בשבילי. סיכום וזהו – כך הסתיים מסע של 110 ק"מ ב-5 ימים, שהתחיל שנתיים קודם, רגע לפני הקורונה. למדתי המון בשנתיים האלה – דברים שעזרו לי לצלוח בהצלחה את טרק הסולו הראשון שלי. למדתי איזה ציוד אני צריך, וחשוב מזה – איזה ציוד אני לא צריך. למדתי לתפעל אותו, ולהיות מוכן לכל האתגרים שאיסלנד הציבה בפניי בחמשת הימים האלה. עד הפעם הבאה – לחיים!