Affric Kintail Way

זמן על השביל: 11 שעות | מרחק: 31 ק"מ | עליה מצטברת: 693 מטר | קלוריות: 4,337 כמקובל ב-TGO, טבלתי את רגליי במי האוקיינוס האטלנטי ב-Shiel Bridge – בתקווה שבעוד פחות משבועיים אעשה זאת שוב בים הצפוני. חתמתי על טופס ההתחלה, שהיה עדיין ריק, והרמתי את הרחפן מעל המפרץ, שמימיו היו חלקים כמו מראה. על התיק היה תפור הפאץ' של יעל, וידעתי שמהרגע הזה היא איתי במסע. אחרי קפה זריז בדוכן שנפתח ב-07:00, ארזתי את הרחפן ויצאתי לדרך. לקח לי כשעה להגיע לתחילת ה-Affric Kintail Way ב-Morvich. קצת לפני, ראיתי אישה יוצאת ממכונית עם תיק ומקלות הליכה. הלכנו יחד כחצי שעה. היא עובדת סוציאלית בבתי כלא, לקחה יום חופש כי מזג האוויר היה נפלא, ותכננה לעלות על שני מונרואים. יש מושג שנקרא Munro bagging. מונרו הוא כל הר בסקוטלנד שגובהו מעל 3,000 רגל – בערך 914 מטר. יש 282 כאלה, וחלק מהאנשים הופכים את הטיפוס על כולם לתחביב חיים. השם הוא על שם סר יו מונרו, שפרסם את הרשימה הראשונה ב-1891. המסלול מתחיל לאורך נהר Croe. אחרי בקתת הנצחה נעולה ע"ש פרד היידן ואליוט וודברן, שנהרגו בסערה ב-1955 כשניסו לטפס על בן נוויס, עקף אותי מרק, צ'לנג'ר מבלגיה. "בחור" זו לא בדיוק המילה – הוא בן כ-74, בגיל של אבא שלי, הלך הרבה יותר מהר ממני, וזה היה האתגר השביעי שלו. השביל מתחיל לעלות מעל הנהר, עובר ליד מפל מקסים, ואחרי כמה קילומטרים מגיע ל-Camban Bothy. "בות'י" זו מילה סקוטית לבקתה פשוטה בהרים – מבנה קטן ובסיסי, בלי חשמל או מים זורמים, שנועד לתת מחסה למטיילים. הבקתות האלה מפוזרות ברחבי סקוטלנד, לפעמים במקומות שמגיעים אליהם רק אחרי שעות של הליכה. רבות מהן מתוחזקות על ידי ה-MBA – Mountain Bothies Association – ארגון מתנדבים שמשקם ומתחזק אותן כבר יותר מ-50 שנה, בחינם, מתוך אהבה להרים ולקהילת המטיילים. הכלל היחיד: להשאיר את המקום נקי יותר ממה שמצאת אותו. השעה הייתה 14:00, וכמה מטיילים החליטו לעצור שם ללילה. מבחינתי היום עוד היה צעיר, וחיכו לי עוד כ-10 ק"מ עד Loch Affric. אחרי עוד כשעה הגעתי ל-Youth Hostel (Alltbeithe) – שם גדול לשני מבנים דמויי אכסניה, שלידם כמה עשרות בני נוער עם תיקי יום נהנו מהטבע בדרכם הקולנית. שם השביל מתחבר לנהר ה-Affric, שנשפך בסופו ל-Loch Affric. זה זמן טוב להכיר כמה מילים בגאלית שתפגשו הרבה בסקוטלנד: Loch – אגם; Lochan – אגם קטן; Burn – נהר קטן או נחל; Gleann/Glen – עמק צר; Allt/Ault – נחל; Cnoc – גבעה; Ben/Beinn – הר או פסגה; Bealach – מעבר הרים. בערך בקילומטר ה-27 התחלתי להתעייף. התיישבתי בצד השביל ואכלתי חטיף חלבון, ופתאום הגיע Esben, מטייל מדנמרק. הוא אמר שהוא יודע בדיוק איפה הוא הולך לישון הלילה, והחלטתי להצטרף אליו לשלושת הקילומטרים האחרונים. זו הייתה החלטה מצוינת. על גדות Loch Affric מצאנו חוף פסטורלי עם חול ודשא נפלא לאוהל. מאחורינו היה ביתן קטן של בעל הקרקע – למעשה בית יין – שאליו הוא מגיע מדי פעם ליהנות מזריחה מטורפת מעל האגם. אבל לא רק בעל הקרקע יכול ליהנות מהזריחה הזאת. אחד הדברים המיוחדים בסקוטלנד הוא ה-Right to Roam – הזכות לנוע בחופשיות בטבע. בניגוד למדינות רבות שבהן הקרקעות פרטיות וסגורות, בסקוטלנד לציבור יש זכות חוקית לעבור כמעט בכל מקום – שדות פרטיים, יערות, הרים וחופים. הזכות מעוגנת ב-Scottish Outdoor Access Code מ-2003, ומאפשרת לטייל, לטפס, לרוץ ואפילו לישון באוהל כמעט בכל מקום. יש רק שלושה כללים: להיות אחראי, לכבד את זכויות האחרים ולדאוג לסביבה – לא להשאיר זבל, לא להפריע לבעלי חיים, לסגור שערים ולהתרחק מהאזור הפרטי שסביב בתים.

זמן על השביל: 11 שעות | מרחק: 31 ק"מ | עליה מצטברת: 426 מטר | קלוריות: 3,650 יצאתי מהאוהל ברבע לשש ונשארתי בלי מילים. השמש בדיוק עלתה מעל Loch Affric, ובלי רוח היא השתקפה ממנו כאילו האגם היה מראה ענקית. אדים גלשו מעל המים וכיסו אותם בשמיכה כמעט שקופה. ארזתי, איחלתי ל-Esben יום הולדת שמח (איזה בוקר לחגוג בו!) ויצאתי לדרך. השביל הוביל אותי כ-6–7 ק"מ במקביל ל-Loch Affric. האגם הבא, שצמוד ל-Loch Affric, הוא Loch Beinn a'Mheadhoin ("ההר האמצעי"). בין שני האגמים ראיתי אחוזה ענקית, North Affric Estate, שנמצאת בבעלות דייוויד מת'יוס – חמה של פיפה מידלטון, אחותה הצעירה של קייט, נסיכת ויילס. הוא קנה אותה ב-2008 בכ-30 מיליון ש"ח. יש סביבה שערורייה מקומית: המשפחה חסמה את הגישה לגשר שחוצה את האגם, ובמקום מסלול של 3 ק"מ לצד השני, הציבור נאלץ להקיף 18 ק"מ מסביב לאגם. הגשר אמנם עובר קרוב מאוד לבתים, ולכן החסימה לא עוברת על חוק הזכות לנוע בחופשיות. אגב, אפשר ללון באחוזה – לפי דיווחים שונים, ביותר מ-100,000 ש"ח ללילה לקבוצה של עד 16 איש. יש בה, בין השאר, 8 חדרי שינה, חדר ויסקי והיכל סעודות. ה-Loch Beinn a'Mheadhoin מהמם, והשביל עובר לצידו בתוך יער. לאורך הדרך יש לא מעט זרמי מים שאפשר לשתות מהם אחרי סינון, אבל מאחר שכבר יותר משבוע לא ירד גשם בסקוטלנד – חלקם היו יבשים. על השביל פגשתי זוג שמטייל בדרך קצת שונה. עצרתי ושאלתי לפשר העגלות שהם סוחבים: במקום תיקים על הגב, הם בנו עגלות-תיקים שמתחברות לרצועות שנתפרו במיוחד. הם מטיילים ככה כבר שנים, ושיפרו את העיצוב לאורך הזמן. רעיון גאוני ופשוט למסלולים שמתאימים לזה. קצת לפני Dog Falls יש נקודת תצפית מרהיבה. עליתי, ומיד אחריי עלתה קבוצת קנדים. הם שאלו מאיפה אני, וכשעניתי שמישראל, אמרו שזה נורא מה שקורה אצלנו עם עזה. בהברקה של הרגע אמרתי להם להסתכל סביב, לראות באיזה מקום שליו אנחנו נמצאים, ולהיזכר שלפני 200 שנה זה היה אזור מלחמה – הסקוטים נלחמו באנגלים, האנגלים נלחמו בינם לבין עצמם, הצרפתים בחשו בקלחת – והמקום הפסטורלי הזה בנוי על הרבה דם. אולי בעוד 200 שנה יהיה שקט פסטורלי גם במזרח התיכון. הם הנהנו בהבנה, ואני הרמתי את הרחפן וצילמתי את אחת התמונות שאני הכי אוהב מהמסע. הגעתי ל-Dog Falls, ירידה של כחצי שעה, וכשהתחלתי לעלות – גיליתי שלפוחית ברגל ימין. מאוד כעסתי על עצמי: הלכתי כ-20 ק"מ עם גרביים רטובות, בלי לעצור ולאוורר אותן. שמתי Compeed (פלסטר מיוחד לשלפוחיות) והמשכתי עוד 7–8 ק"מ עד פארק הקראוונים בעיירה הקטנה Cannich. שם פגשתי שוב את מרק ומטייל נוסף. ישבנו על מנת Fish & Chips, ואחרי מקלחת – פרשתי לישון.

זמן על השביל: 10.5 שעות | מרחק (כולל ההמשך אחרי לוך נס): 29 ק"מ | עליה מצטברת: 677 מטר | קלוריות: 3,606 קמתי, שמתי עוד Compeed, והתחלתי ללכת. היום היה לי יעד: להגיע למזח ב-Drumnadrochit עד 16:00, שם חיכתה לי סירה שתיקח אותי לצדו השני של לוך נס. כלומר, היו לי כ-9 שעות ל-26 ק"מ בערך. השמיים היו כחולים, מזג האוויר נפלא, והלכתי די מהר. אחרי כמה שעות מרק שוב השיג אותי, והלכנו יחד כמה קילומטרים בשיחת חולין. בשלב מסוים עצרתי להפסקה ומרק המשיך. הדרך פסטורלית מאוד, בין שדות מרעה ירוקים ויערות. הגעתי ל-Drumnadrochit, סוף ה-Affric Kintail Way, ב-14:15 – כמעט שעתיים לפני הזמן. על הדשא במרכז העיירה ראיתי הרבה דוכנים, וככה הבנתי שהיום שבת ויש שוק איכרים. התיישבתי בבית קפה, הזמנתי קפוצ'ינו ועוגת גבינה עם לימון, ונחתי. וכך הסתיים ה-Affric Kintail Way. אפילוג – ההמשך של ה-TGO אחרי חצי שעה הלכתי למזח. את הסירה מפעיל סבא'לה חביב בשם גורדון מנזיס, שפרש מזמן, אבל פעם בשנה מפעיל את הסירה שלו בשביל צ'לנג'רים שבוחרים לחצות את לוך נס – אחת המעבורות הבודדות שמותר להשתמש בהן ב-TGO. הייתי היחיד באותו ערב, והיו לי 40 דקות של סיפורי גורדון רק לעצמי. בצד השני הוא הוריד אותי ברציף ישן שכבר לא בשימוש, ובטיחותו מוטלת בספק, ונפרדנו. איזה איש נפלא! ישבתי קצת על המזח, ראיתי את הסירה שלו מתרחקת, והרמתי שוב את הרחפן. משם הלכתי עוד ארבעה קילומטרים ל-Ault-na-goire ("אאולט נא גואר"), הבית של אלכס וג'נט סאת'רלנד. כבר שנים הם מארחים צ'לנג'רים בחצר, עם מקום לאוהל, שירותים חיצוניים, ותמורת תשלום צנוע של כ-50 ש"ח – ארוחת ערב ביתית. גם שם הייתי לבד, אם כי ג'נט סיפרה שבעוד יומיים יתארחו אצלה כ-40 צ'לנג'רים. אכלתי ארוחה נפלאה – סלמון, שעועית, תפוחי אדמה, וקינוח של גלידה עם פאי ריבס שג'נט הכינה – ואחרי שיחה מרתקת, פרשתי לאוהל. שלושה ימים, 91 ק"מ (כולל ההגעה מ-Shiel Bridge וההמשך אחרי לוך נס), 132 אלף צעדים, 11,600 קלוריות, ולא מעט אנשים טובים שפגשתי בדרך. למחרת בבוקר, אלכס ניגן לי בכינור את The Road to Errogie כשהתרחקתי – ומשם החציה שלי המשיכה אל הרי מונאליאת'.