Hellismannaleið

זמן על השביל: 7 שעות | מרחק: 18 ק"מ | מטיילים אחרים שפגשתי: 0 לאחר הצטיידות קצרה ברייקיאוויק, עליתי על אוטובוס 4×4 של חברת trex.is שחיכה לי ליד העירייה. ביקשתי מהנהג שיוריד אותי ב-Rjúpnavellir. הנהג הלהיב את נוסעי האוטובוס לגבי הנסיעה ל-Landmannalaugar, ואז הצביע עליי ואמר: "חוץ ממנו! הוא הולך לרדת באמצע שום מקום!". די מהר גיליתי שהוא די צדק… לאחר נסיעה של כשעתיים וחצי, עצרנו בתחנת הדלק Hekla N1. מיד רצתי לחנות, ולמורת רוחי ראיתי שאין שם בלוני גז קטנים, אלא רק בלונים גבוהים ודקים מאוד, שגם היו כבדים וגם לא התאימו לגזייה שלי. חזרתי לאוטובוס בלי גז, והנהג אמר לי שאין עוד עצירות בדרך. דברים כאלה יכולים לקלקל טיול, אם לא מגיעים אליהם במחשבה של הרפתקאה. בקלות יכולתי להתאכזב, להיכנס לפאניקה או להתחיל את המסע מבואס. אבל, כמו בחיים האמיתיים – כשקשה, צריך לאלתר. גיגול קצר, והבנתי שאני לא חייב מים חמים למנות שהבאתי. אפשר להשתמש גם במים קרים – פשוט ייקח לזה חצי שעה במקום 10 דקות. לא כיף גדול, אבל גם לא נורא. להשרייה במים קרים קוראים cold soaking – שיטה מקובלת בעולם האולטרלייט, כי היא חוסכת את המשקל של הגזייה והגז. ב-10:30 עצרנו ב-Rjúpnavellir. הנהג פתח את הדלת, ירדתי, ומיד הותקפתי על ידי נחיל עצום של זבובים וברחשים. הם לא עקצו, אבל ניסו להיכנס לכל פתח בגוף שרק הצליחו למצוא – עיניים, אוזניים, פה, אף! מציקים מאוד, אבל לא מזיקים. הייתי מוכן, שלפתי את רשת הראש שלי וזכיתי לרגע ראשון של נחת על השביל. רשת ראש נגד זבובים פשוט הכרחית לחלק הזה של המסלול. האוטובוס נסע, ונכנסתי לחדר שכתוב עליו information. החדר היה ריק, אבל מהר מאוד הגיע בעל המקום, ושאלתי אותו אם יש לו בלון גז. לשמחתי הרבה, הוא הצביע על כמה בלונים – קצת גדולים, אבל כבר הוקל לי. מיד אחר כך הוא נכנס לחדר אחורי, והביא לי בלון קטן של 200 גרם של Jetboil. שאלתי כמה זה עולה, והוא אמר שבחינם – אחד המטיילים שעבר שם לפני כמה ימים השאיר אותו כי לא היה צריך. עוד לפני שהתחלתי לצעוד, המזל חייך אליי, וקיבתי כבר ציפתה לאוכל חם בסוף היום. תודה לך, מטייל אלמוני! השביל מתפתל לאורך נהר ה-Ytri-Rangá כ-3 קילומטרים, עד גשר גדול. ברגע שחוצים את הגשר, הניווט הוא בעיקר בין העמודים הלבנים. השביל מסומן בצורה מעולה – רק פעם אחת לאורך 55 ק"מ הלכתי בכיוון לא נכון, וגם זה נמשך 3 דקות. העצים נגמרו מהר מאוד, ולא ראיתי אף עץ במשך חמישה ימים. לאורך הדרך צומחת אנג'ליקה איסלנדית – צמח בעל סגולות מרפא, שגם הזבובים המקומיים עפים עליו – ותורמוסים, מין פולש שהובא לאיסלנד כדי לחזק את הקרקע. אחר כך התחילה הליכה של עליות וירידות על הגבעות, לא הרחק מהגדה השנייה של הנהר. כקילומטר אחרי הגשר הגעתי לנחל הראשון. לא טרחתי לחלוץ את הנעליים ופשוט עברתי דרכו. המים הקפואים, ממי השלגים, קיררו את רגליי והיו נעימים באופן מפתיע. מילאתי את הבקבוק, וגיליתי שהמים גם טעימים להפליא! המים באיסלנד נקיים מאוד, וניתן לשתות מרוב הנהרות והנחלים בלי פילטר. במשך חמשת ימי הטיול שתיתי מנחלים, נהרות וברזים במחנות – ואלה היו המים הכי טעימים ששתיתי בחיי. כמה מילים על חציית נהרות והליכה בגשם. ישנן שתי אסכולות. הראשונה דוגלת בנעליים עמידות למים ("נעלי הרים"): כשמגיעים לנחל, חולצים, מחליפים לנעלי מים, חוצים ומחליפים חזרה. אם הנעליים נרטבו, הסיכוי שיתייבשו במהלך הטיול נמוך מאוד. האסכולה השנייה גורסת שאם ממילא הנעליים יירטבו, עדיף שיתייבשו מהר – כלומר Trail Runners. את המסלול עשיתי עם Trail Runners, והשיטה לגמרי עבדה – גם בתנאים של איסלנד. אחרי עוד כקילומטר התחלתי לשמוע מפל. Rangárbotnar הוא מפל נמוך יחסית, וייחודו ברוחבו – להערכתי כ-150 מטרים. פנינה אמיתית. בצדו השני ראיתי שתי מכוניות ושני זוגות פנסיונרים שנופפו לי. הנוף מהצד שלי היה ללא ספק יפה יותר – מי שמגיע ברכב רואה רק חלק קטן מהמפל, ומזווית לא טובה. זו גם הנקודה בה שתי נביעותיו של ה-Ytri-Rangá מתחברות. משם המשכתי בזהירות על גדת הנהר ואז עליתי אל הגבהות. זו הפעם האחרונה למלא מים עד המחנה ב-Áfangagil, כ-10 ק"מ מהמפל. אחרי כ-2.5 ק"מ הגעתי לתחנת ניטור, שמתחתיה רואים את אחת הנביעות של ה-Ytri-Rangá. היה משהו מסתורי ועוצמתי בשקט שבו כמויות המים פרצו ממעמקי האדמה. לאחר עוד כמה קילומטרים הגעתי למשטח השחור הראשון של המסלול – כ-2.5 ק"מ של חול שחור ואבנים שחורות, אדומות ולבנות, עם מעט צמחייה ירוקה נמוכה וטחב איסלנדי שמכסה את האבנים לחלוטין. כל זה נוצר מהתפרצויות געשיות – ככל הנראה של הר הגעש Hekla, שמלווה את היומיים הראשונים של המסלול. בחלק האחרון של היום עליתי לאט בשדות עם צמחייה נמוכה והמון עקבות, כנראה של שועל ארקטי. לצערי לא זכיתי לראות אותו, אם כי ראיתי כמה חורים שיכלו להיות מחילות. פתאום, כמעט בלי התראה, הגעתי לערוץ צר עם נחל קטנטן בתחתיתו, עם ירידה תלולה מאוד – כנראה 45–55 מעלות – ועלייה דומה בצד השני. בצעד הראשון הרגל נכנסה כמעט עד הברך לתוך החול, מה שדווקא הפך את הירידה להרבה יותר קלה. אחד הפריטים שהכי הוכיחו את עצמם בטיול היו הגייטרס מעל הנעליים – הם מנעו מחול ואבנים להיכנס לנעליים באינספור הזדמנויות. לבסוף, כשסיימתי לעלות, ראיתי מתחתיי עמק ירוק עם חוות סוסים וכבשים. מהנקודה הזאת לא רואים את המחנה, רק ממש לקראת הסוף. חשוב לא לחצות לכיוון החווה והגדר שלה, אלא להמשיך לאורך העמודים הלבנים מימין לחווה, עד שמתגלה המחנה. הקמתי את האוהל, זרקתי את התיק והלכתי להכין אוכל. המנה של Rice & Chicken של Mountain House התבררה כטעימה, מזינה, וסיום נפלא ליום הראשון. לצערי, אחד הדברים שלמדתי באותו לילה הוא החשיבות של המקום הכי שטוח שיש לאוהל. הצבתי אותו על מדרון קטנטן שחשבתי שהוא מספיק מאוזן, וביליתי חלק לא קטן מהלילה בגרירת המזרון שגלש על רצפת האוהל, שק השינה שגלש על המזרון, ואני שגלשתי על שלושתם יחד. זו טעות שלא חזרתי עליה.

זמן על השביל: 11 שעות | מרחק: 20.5 ק"מ | מטיילים אחרים שפגשתי: 4 השמש לא באמת שוקעת ביולי באיסלנד. כל פעם שהתעוררתי – היה אור, ואין שום סימן שממנו אפשר להבין מה השעה בלי להסתכל בשעון. מי שלא מסוגל לישון עם אור, כדאי מאוד שיביא כיסוי עיניים. התעוררתי מוקדם. היה שקט מוחלט, עד כדי טינטון באוזניים. הרוח לא נשבה, האוהל לא זז, הציפורים לא צייצו והחרקים לא זמזמו. התארגנתי, שילמתי לסוניה, שגרה עם בעלה בבקתה באזור ושומרת על עדר הכבשים, ויצאתי לשביל, שמיד התחיל בעלייה של כחצי שעה. כשהגעתי למעלה, נגלה לפניי המשטח השחור הראשון של היום. המראה היה סוריאליסטי לחלוטין. מאחוריי – עמק ירוק. מלפניי – כמה קילומטרים של אבנים שחורות, חול שחור, ועמוד לבן בודד. הרבה פעמים היה קשה להבחין בעמוד הבא, כי השטח שחור-לבן והעמוד לבן – ממרחק קשה להבין אם זו אבן שמחזירה אור או עמוד. זה לא נורא: יש עקבות של אנשים, ואם ממשיכים בקו ישר, די מהר מבחינים בעמוד הבא. בצילום לווין של האזור רואים כמה המעבר חד – בין העלייה הירוקה לירידה השחורה אל העמק, בדיוק בפסגת הגבעה. בדרך פגשתי זוג גרמני עם תיקים ענקיים. לא יכולתי להתעלם מהם – הם סיפרו שהתיק של הבחור שוקל כ-25 ק"ג, ושל הבחורה כ-20. הם התפעלו מאוד מהתיק הקטן (יחסית) שלי, ששקל באותו בוקר כ-13 ק"ג, עם אוכל ל-6 ימים וציוד צילום מקצועי. התעניינתי במצב הנהר בהמשך, ונאמר לי שעומקו בערך כגובה הברך. הוקל לי מאוד, כי קראתי לא מעט על הנהר הזה וחששתי קצת לחצות אותו לבד. המשכתי בעוד ועוד עמקים שחורים – כל אחד מרהיב מקודמו. כשמסתכלים בדיעבד על מפת הלווין, מבינים שמדובר בשטח עצום שהתכסה כולו בנשורת של התפרצויות רבות של הרי הגעש באזור. אחד הרגעים הכי מפעימים באותו יום היה כשעליתי על רכס, ותוך כמה צעדים התגלה לפניי עמק עצום שהייתי צריך לחצות. היה משהו עוצמתי בעמקים האלה – ומדכא בו זמנית. היה קשה שלא לחוש קטן, ולהבין את הקטסטרופה שהתרחשה כאן וכיסתה הכל באפר וולקני. עליתי מהעמק השחור, ופתאום התחלתי לראות ירוק. כמו שהעמקים השחורים הופיעו פתאום, כך גם נעלמו, ובמקומם הופיעה צמחייה ירוקה צמודה לקרקע, ולאט לאט גם פרחים וסלעים עצומים מכוסים בטחב. פרח לבן אחד, Holtasóley, נקרא לפעמים באיסלנדית "שורש הגנבים". בפולקלור האיסלנדי הוא מקושר להתעשרות מהירה – בדרך, איך לומר בעדינות, לא מכובדת: צריך לגנוב כסף מביתה של אלמנה בזמן שהיא בכנסייה, ולטמון אותו מתחת לשורשי הפרח. לפי האגדה, תוך זמן קצר הכסף יוכפל. מצד שני, במקומות שבהם נהגו לתלות גנבים גם היו הרבה פרחים כאלה, אז לא הייתי בונה על זה. השביל המשיך דרך שדה גדול של אבנים מכוסות טחב. מעולם לא חשבתי שטחב יכול להיראות כל כך יפה, אבל המראה של טחב אינסופי, בצבעו האיסלנדי המיוחד, נתן לחלק הזה תחושה קסומה. הסלעים נראו כמעט חיים, כאילו עוד רגע יתעורר ענק סלעי, יתיישב לידי ויתחיל לדבר איתי. כשהגעתי לנהר ה-Helliskvisl, התיישבתי לאכול ארוחת צהריים. נהניתי מהשקט, אבל איפשהו קיוויתי שמישהו יבוא, כדי שלא אצטרך לחצות לבד – לא היה ברור כמה הוא עמוק. אחרי חצי שעה החלטתי לחצות בלי גרביים וגייטרס. מצאתי את הנקודה הכי רחבה (ולכן הכי רדודה) והתחלתי לחצות. הזרם היה קר ויחסית מהיר, ותוך שניות הנעליים התחילו להתמלא בכמויות של אבנים קטנות. חששתי שאחת מהן תלך לאיבוד בנהר – מה שהיה מסמן את סוף ההרפתקאה. מכאן למדתי לקח חשוב: לא להוריד גרביים וגייטרס בחציית נהרות. עדיף נעל רטובה עם גרב רטובה שיתייבשו מהר, מאשר גרב יבשה בלי נעל באמצע שום מקום. להקלתי, המים הגיעו קצת מעל הברך. חציתי בהצלחה ועליתי לגדה השנייה מלא אדרנלין. התארגנתי, מילאתי מים והמשכתי במצב רוח מרומם – חציית הנהר הראשונה הוכתרה בהצלחה! בהמשך הגעתי לעמק שחור אחרון לחלק הזה – כבר לא כל כך שחור, עם לא מעט חלקים ירוקים; נראה שהחיים עמדו לנצח בו. באמצעו זורם נחל קטן אל תוך אגם Hrafnabjargavatn, בגובה 550 מטר. זה היה הראשון מבין האגמים הרבים שפגשתי בימים הבאים. גם את הנחל הזה חציתי בלי להוריד נעליים או גרביים. אחרי עלייה ארוכה ומעייפת דרך חול וולקני שחור, סלעים חומים וקטעי שלג קצרים, ועוד כ-4 ק"מ של הליכה, הגעתי לאגם Herbjarnarfellsvatn, בגובה 625 מטר. השביל עובר כמה עשרות מטרים מעליו, והגדות היו עדיין מכוסות במקומות מסוימים בשלג. כל כך שמחתי על התצפית הנהדרת הזאת. מהאגם, כ-2.5 ק"מ לפני המחנה, כבר רואים את Landmannahellir מרחוק. יש באזור שני מקומות – חוות סוסים, וכחצי קילומטר אחריה המחנה עצמו. (הערה קטנה על הגייה איסלנדית: ll, כמו ב-vellir, נהגה כ-tl.) הגעתי קצת אחרי 18:00. הרנג'רית שקיבלה אותי הזהירה מרוחות חזקות בלילה, והאמת שלא היה קשה לנחש. הרוח נשבה ללא הפסקה בפרצים חזקים, ונאלצתי לחמם את המים לארוחת הערב בתוך האוהל. כשהתיישבתי לאכול, הגיע זוג מטיילים מבלגיה. באופן מפתיע, הם עשו בדיוק את אותה דרך – ביום הראשון התחילו שעה לפניי (מה שהסביר את העקבות הטריים שראיתי כל היום), והקימו אוהל כ-300 מטרים ממני. היום, כשיצאתי מוקדם, הם אלה שעקבו אחרי העקבות הטריים שלי ותהו מי אני. יעצתי להם לשים אבנים על יתדות האוהל, כי מצפה לנו לילה קשוח, והלכתי לישון. הלילה היה נורא. אחרי כ-40 ק"מ עם תיק של 13+ ק"ג על הגב, בלי אימונים קודמים ובכושר ירוד – הרגליים כאבו כל כך שהתעוררתי מכאבי שרירים כל חצי שעה. הרוח הפכה לסערה, וירד גשם חזק – אבל האוהל הנפלא שלי, Tarptent Stratospire Li, הרגיש כמו מבצר. במהלך השביל התחלתי לייחס לחפצים תכונות אנושיות, קצת כמו וילסון של טום הנקס. באותו לילה למדתי לאהוב את האוהל שהגן עליי מהגשם והרוח, את המקלות שהחזיקו אותו מעליי, את המזרון הנוח ואת שק השינה שחימם אותי בצורה מופתית. בסוף, כשמגיעים לאמיתות הכי בסיסיות של החיים – בגדים יבשים בסערה, קיבה מלאה באוכל חם, רגליים כואבות אך מתפקדות – מתחברים לכאן ועכשיו, לרגע שבו הכל קורה, ולתכנון קצר מועד: לצלוח את הלילה ואת היום שלמחרת בשלום.

זמן על השביל: 8 שעות | מרחק: 16.5 ק"מ | מטיילים אחרים שפגשתי: 2 ואז עוד הרבה הלילה היה נורא, אבל התעוררתי לבוקר יפה. הגשם פסק והרוח שככה מעט. לפניי עמד יום קצר יחסית. ארזתי את הציוד והחלפתי כמה מילים עם הזוג הבלגי. יש שתי דרכים לחזור למסלול מ-Landmannahellir. הראשונה – לחזור טיפה אחורה ולעלות על הגבעה שבין חוות הסוסים למחנה. זו עלייה נוספת, אבל אני בטוח שהנוף משם על אגם Löðmundarvatn מהמם, והעמודים הלבנים מסמנים שזה השביל. השנייה – להמשיך בכביש העפר כקילומטר לאורך הנהר, לראות את המערה המפורסמת של Landmannahellir, לפנות שמאלה, ואחרי כקילומטר לחבור שוב לשביל הרשמי. גם שם אפשר לעלות על גבעה קטנה שמשקיפה על האגם. מקורות שונים מסמנים את הקטע הזה אחרת, אבל בכל מקרה מדובר בפחות משעת הליכה והמרחק די זהה. הנוף שליווה אותי מתחילת הדרך היה הרים עם פסי שלג, אגמים והרבה צמחייה ירוקה נמוכה, שכל כך מאפיינת את האזור הזה. התחלתי ללכת לאורך נהר ה-Helliskvisl וראיתי הר שפסגתו מכוסה בעננים. היה שקט, והייתה באוויר הבטחה למזג אוויר יפה. די מהר הגעתי לאגם גדול, Löðmundarvatn, שמזין את ה-Helliskvisl. כמה כבשים עצרו לבהות בי. השביל עבר לידן והתפתל על צלע ההר לאורך האגם, כ-10 מטרים מעל המים – הירוק, הכחול, הלבן והאפור, והשלג שנמס ומפנה מקום לירוק של הקיץ האיסלנדי. השביל טיפס, ותוך חצי שעה התגלה עוד אגם, Lifrarfjallavatn, שלא נגיש למי שמגיע ברכב – אחד האגמים היפים שראיתי במסע. היו רסיסי גשם קלים, וכך זכיתי לראות קשת מעל האגם המהמם הזה. משם השביל ירד לכביש עפר נוסף, Landmannaleið, עם תנועה ערה יחסית של אוטובוסי 4×4 וג'יפים. כשחציתי אותו, ראיתי גשר שלג פסטורלי עם נחל זורם מתחתיו. מאוד רציתי להיכנס פנימה, אבל היה קר וזה לא נראה בטיחותי. בשלב הזה הצטרף אליי הזוג הבלגי. חציתי את הנחל בנעליים, והבלגים (עם תיקים עצומים) התעניינו מאוד בשיטה. אחרי החצייה סחטתי את גרבי המרינו, והמשכנו ללכת יחד. התחלנו לעלות לאזור של מזג אוויר פחות סימפטי, אבל כשהסתובבתי לאחור, חייכה אליי קשת מפתיעה. ארבעת הקילומטרים הבאים היו עלייה קשה ומתמשכת. ככל שעלינו, מזג האוויר הלך והתקלקל. גשם קל הפך לגשם שדרש, לראשונה מתחילת המסלול, כיסוי גשם לתיק. רוח קרה יללה והקפיאה את ידיי. הצטערתי מאוד שלא הבאתי כפפות – הידיים היו כל כך קפואות שהיה לי קשה ללחוץ על כפתור הטלפון. חלק מהזמן הלכנו על שלג, אבל השילוב של Trail Runners, גרבי מרינו והליכה שמר על רגליים חמות בצורה מעולה. לאורך כל 110 הק"מ של המסע לא נוצרה אצלי אף לא יבלת אחת, למרות חציות רבות של נחלים ונהרות. הצמחייה הירוקה התמעטה מאוד, ובמקומה הופיעו סלעים שלא ראיתי לפני כן – שחורים, מבריקים כמראה, עם קצוות חדים שיכלו לחתוך כל חבל או תיק. חלקם אבנים קטנות, וחלקם בגודל של גלגל מכונית. אלה סלעי אובסידיאן – זכוכית געשית שנוצרת מהתקררות מהירה של לבה ריוליטית. ואז פתאום, כמעט בלי אזהרה, נפרש לפניי עמק ה-Landmannalaugar. בתחתיתו זורם נהר שמתפצל לעשרות נחלים במישור גדול, ומימין מפל יפהפה שזורם על הר ריוליט. עוד דבר שהפתיע אותי – מטיילים אחרים. מטיילי יום. אחרי שלושה ימי הליכה, פתאום ראיתי עשרות אנשים. ירדתי למטה. חבריי הבלגים שברו את הראש איך לחצות את העמק בלי להרטיב את הנעליים, ואילו אני פשוט הלכתי ישר, דרך הנחלים, נהנה מהמים ששטפו את רגליי העייפות. ואז הפסקה סקוטית – סוחטים את הגרביים ונחים. אחרי הליכה קצרה בעמק הגעתי לשביל עם כבל משני צדדיו – החלק הכי מתויר באזור, ונגיש יחסית בקלות. לראיה: קבוצה עצומה של פנסיונרים ישראלים, שצהלו לא פחות מתיכוניסטיות שראו את ג'סטין ביבר. השקט הופר על ידי "שמחה!", "משההה!", "יעקב!!!" ו"מירייייי!", וכל מה שנותר לי היה להמשיך עוד כרבע שעה, עד הירידה הסופית למחנה. אחרי שלושה ימים כמעט בלי אנשים, Landmannalaugar הרגיש לי כמו ניו יורק. המוני מטיילים, אוטובוסים, עשרות תאי שירותים, קניון הרים (!!!), עשרות אוהלים! קקופוניה נפלאה. עם כמה שנהניתי מהלבד של החלק הראשון, היכולת פשוט לדבר עם אנשים בערב גרמה לי הרבה אושר. בניגוד לשני המחנות הקודמים, כאן הקרקע הייתה כל כך קשה שלא הצלחתי לתקוע את יתדות האלומיניום. היו שהצליחו לתקוע יתדות פלדה מאסיביות בעזרת אבן גדולה או אפילו פטיש, אבל לא רציתי להרוס את היתדות שלי. החדשות הטובות: כשהקרקע כל כך קשה, יש גם אבנים גדולות מפוזרות בנדיבות מסביב. הוצאתי את חבל הספייר ואת המספריים מערכת העזרה הראשונה, חתכתי כמה קטעים, והקמתי את האוהל בקלות בשיטת "אבן קטנה/אבן גדולה": קושרים את חוט האוהל סביב אבן קטנה ומוארכת, ומניחים מעליו אבן גדולה. אפשר לערום כמה אבנים כדי להגביר את היציבות. את שאר הזמן ביליתי בהכנת ארוחת ערב ובהסתובבות במחנה. ב"קניון ההרים", שממוקם בשלושה אוטובוסים ישנים, קניתי כריך מקומי, תפוח וכפפות קלות לידיים הקפואות. זה היה התפוח הכי שמח שאכלתי בחיי. יש מבחר די רב בקניון וגם בחנות הקטנה של הרנג'רים, כולל אוכל מיובש בהקפאה של Real Turmat. התלבטתי אם להיכנס למעיינות החמים, ולבסוף החלטתי שלא, בגלל "גרדת השחיינים" – תופעה שקשורה לטפילי ברווזים שלפעמים מוצאים מפלט בבריכות החמות של Landmannalaugar. היא נדירה יחסית, ורוב האנשים לא מושפעים (הבריכות תמיד מלאות), אבל להסתובב יומיים מתגרד לא נראה לי מושך, ושמרתי את חוויית הבריכות החמות לרייקיאוויק. וככה נגמר לו ה-Hellismannaleið. חמישים וחמישה קילומטרים בשלושה ימים, רובם לבד. המון שקט, המון שיח פנימי, התפעלות מהנוף והתמודדות עם קשיים קטנים שיכלו להפוך לגדולים. עלייה על גבעות והרים, וההבנה שכשקשה – נחים, תופסים נשימה וממשיכים לעלות. מה שחשוב בסופו של דבר זה לא לוותר, ולזכור ליהנות מהדרך. הרי בשביל זה אנחנו כאן, לא?