״בוא אני אגיד לך משהו״ אומר לי פרנק בּוּיִסוֹן, זקן שומרי בקתות ההרים בשמורת ונואז ״ואולי אתה תוכל להסביר לי את התופעה הזו - כשבא לפה הולנדי, הוא מתנהג בצורה שאני מצפה מהולנדי, כשבא גרמני הוא יתנהג שונה מההולנדי וינהג גם שונה מהצרפתי ועדיין - אלה, אלה וגם אלה - לא סוטים מקווי אופי די ברורים ומוכרים. אבל כשבא לכאן ישראלי…״ הוא אומר, עושה פאוזה קצרה, נותן בי מבט חודר רב משמעות שגורם לי לתהות שמא איבד משהו חשוב בתוך עיניי - ״כשבא לפה ישראלי אני אף פעם, אף פעם לא יודע למה לצפות. בגדול, זה פיפטי-פיפטי - או שאלו צרות צרורות או שאלו האנשים הכי טובים בהם נתקלתי בחיי ואני פשוט לא מצליח להבין ואף פעם לא מצליח לנחש מי עומד מולי הפעם. וזה קורה לי אך ורק עם ישראלים: רק ישראלים יזמינו שני לילות וישהו באחד מהם בלבד, רק ישראלים במקום להזמין צידה לדרך ליום המחרת ב-11 אירו יגנבו את משולשי הגבינה המותכת ואת פרוסות הלחם הקצובים לכל שולחן עבור ארוחת הבוקר, רק ישראלים תמיד ינסו להתחכם ולשנות את סדר השינה בדורמיטורי או יבקשו דברים מוזרים, לא קונבנציונליים או פשוט בלתי אפשריים וגם ינסו להתעקש על זה כשאומרים שאי אפשר. כל זה מצד אחד - ומצד שני - יש אנשים פשוט נפלאים שמגיעים מישראל. הם כולם מגיעים לפה בהתחלה קשוחים כאלה עם פוזה, קצת כמו הגרמנים, אבל אחר כך אתה רואה איך הם מפשירים לאט לאט ומתגלית בהם מין מתיקות ואיכות נדירה. הראשונים שיקפצו להתנדב לעזור אם צריך משהו, אנשי שיחה מרתקים ברוב הפעמים גם אם הצרפתית שלהם שבורה לחלוטין או לא קיימת. מקצוענים ללא רבב, אמיצים בצורה לא רגילה והכי מדהים אותי זה שלמחרת בבוקר, בצ׳ק-אאוט, הם באים אליי ואומרים לי ״פרנק, תודה רבה לך על האירוח, היה אחלה אוכל, צחקתי הרבה, שמעתי סיפורים ישנתי טוב - היה מושלם. תודה רבה!״ ואני יודע, אני מרגיש את זה פה״ הוא אומר, ומצביע על ליבו ״שהתודה הזו היא תודה אמיתית. לא תודה של נימוסים אירופאיים אלא שהאדם באמת עבר פה חוויה ייחודית וזה ממלא לי את כל הלב באושר שאני לא יכול לתאר לך. כי זה אמיתי וזה כן וזה חודר עמוק פנימה. ואני אגיד לך עוד משהו - הם תמיד היחידים מכל אלו ששוהים פה שמחליקים לי איזה שטר ואומרים ״זה משהו קטן עבור הבנות״ [הכוונה לסטודנטיות שעובדות בבקתה בקיץ] הם תמיד היחידים שרואים אותן וקולטים כמה קשה הן עובדות. זה מעיד על רגישות וזה מחמם לי את הלב״. הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור ומערה לקירבו את שארית צ׳ייסר הג׳נפי המונח מולו. ״אתה יכול להסביר לי איך זה? אני לא מבין כלום בגאו-פוליטיקה ואני גם לא אנתרופולוג אבל 43 שנה שאני שומר הבקתה על ההר הזה וזה כל פעם מפתיע אותי מחדש. חוויתי רגעים נפלאים עם ישראלים אבל מצד שני, אחד הסיפורים הכי זוועתיים שאי פעם התרחשו כאן על ההר - התרחש בגלל קבוצה של ישראלים״
אל הטרק הזה יצאתי כמעט כמו גנב בלילה, שילוב נדיר של מספר ימי חופש שהתפנו לי בדיוק בזמן גל ביטולים של לינה בבקתות בשמורת ונואז - אחת השמורות היפות והמרשימות בכל שרשרת האלפים. טירוף טיולי הבקתות העולמי שהחל עוד לפני מגפת קורונה והתגבר ממש אחריה יצר מצב שבו כמעט בלתי אפשרי ללכת במסלולי טיול פופולאריים כמו ״סובב מון בלאן״ (שהפך ל״אוטוסטרדה״ של מטיילים שנעים בקבוצות גדולות ויוצרים פקקים קולניים נוראיים במעברי ההרים) או מסלולי האלטה-ויה בדולומיטים שבהם הבקתות פשוט מפסיקות לענות למיילים ברגע שהן ממלאות את מכסת המטיילים שיכולים לשהות בהן (וזה קורה בדרך כלל חודשים רבים לפני בוא הקיץ). גם על שמורת הונואז טרפת טיולי הבקתות לא פסחה ומשנה לשנה קשה יותר ויותר לבנות מסלול הגיוני בשמורה כי לרוב, אחת הבקתות מלאה עד אפס מקום.
היה לי מזל: שריפה שהשתוללה לא רחוק מהכפר פראלוניאן-לה-ונואז וחסמה את אחת מדרכי הגישה העיקריות אל השמורה - יצרה גל של ביטולים בבקתות בגלל מטיילים שלא יכלו להגיע ואני זכיתי מן ההפקר - מקומות אחרונים בהחלט שהתפנו באורח פלאי ממש בשיא העונה - אמצע יולי והשתקפו ב״אשף הבקתות״. ומיד על הדרך גם הזמנתי כרטיסי טיסה לז׳נבה שמצאתי במחיר מפתיע.
כדי להפוך את האתגר שבטרק הבקתות הזה למעניין יותר, החלטתי להצמד לרשימת הציוד המינימליסטית של ״המדריך המלא לטיול בקתות״ ובנוסף, להסתמך אך ורק על אוכל שיוגש לי שם, לא להתאמן או להתכונן בכלל (קצת גם כי לא באמת היה לי זמן) ולהגיע אל נקודת ההתחלה ולחזור אל נמל התעופה אך ורק בתחבורה ציבורית.
יש משהו ממש מבעית אבל גם ממש משחרר בלעלות לטיסה עם תרמיל קטנטן של קצת יותר מ20 ליטר ופחות מ-4 קילו ציוד על הגב. תיק הלפטופ שלי כשהוא מכיל את המחשב הנישא והמטען שוקל יותר מזה. זה אמנם ממש לא טיול הבקתות הראשון שלי ואני יודע שאני לא צריך יותר משתי חולצות מנדפות ושני זוגות תחתונים, ועדיין, היה לי קשה להאמין שכל מה שאני נושא איתי ועולה למטוס לא עולה על משקלו של חתול בוגר.
קו האוטובוס S66 פלט אותי בבוקר יום שבת במרכזו התוסס של פראלוניאן-לה-ונואז. מזג האוויר היה לגמרי לטובתי, אפילו חמים. עצרתי במרכול, קניתי שלושה בקבוקי מים מינרליים של חצי ליטר כל אחד (שאותם אמלא שוב ושוב לאורך הטרק באמצעות פילטר המים שלי) ויצאתי אל השביל.
העלייה, כדרכה של עליות אלפיניות, קשה ומפרכת. בעיקר בהתחשב בהרגל המגונה שלי של לא לעצור לרגע. אבל הדרך ההיסטורית אל הבקתה הראשונה היא פשוט רצף בלתי נגמר של גלויות מושלמות ואתה נלחם עם עצמך שלא לעצור ולצלם כל שתי דקות. לפניי בשביל הולכת במהירות מעוררת השתאות משפחה בת חמש נפשות מליון - הצעיר שבילדים בן 5 בלבד הגדולה בת 11 האמצעית בת 8. הקצב שלהם מהיר אבל זה לא מונע מהם לפטפט בעליצות. הם בדרכם אל אותה בקתה אליה אני הולך. האמא מספרת לי שזו ״הפעם הראשונה שהצליחו לתפוס מקום בבקתות״ ושבשנתיים האחרונות הם בילו את חופשות הטרקים שלהם באוהלים. ״מאז שהוא בן 3??״ אני תוהה על הזאטוט המתרוצץ ביננו בעליצות כאילו הוא לא בעיצומו של טיפוס מפרך של יותר מ-1,000 מטרים ורטיקליים - ההורים מחייכים בגאווה: כן. בהחלט. והם מספרים לי על הטרקים שכבר עשו ועל אלה שהם מתעתדים לעשות בשנים הבאות. בעיקר הם מדברים, אני מסתפק במילים כמה שיותר קצרות מפאת קוצר נשימה. אולי זו היתה טעות לא להתאמן לפני הטרק הזה.
בבקתה הראשונה אני פוגש את שארלוט - היא כבר התמקמה במיטת הקומותיים שמולי: בחורה תמירה אתלטית ויפה אך גם נוגה ומהורהרת. שיערה רטוב מהמקלחת והיא שקועה בקריאת ספר. בעוד אני מתארגן לקראת המקלחת שלי אני מבחין שעיניה מתחילות להיעצם והיא הולכת ונרדמת. ביום המחרת, בבקתה השניה אליה הגענו כמעט באותו הרגע היא תספר לי שהיא תופרת במקצועה, שהיא עזבה את פריז לא מזמן ונאלצה להתחיל מחדש בגלל מערכת יחסים אלימה שעליה לא רצתה להרחיב. היא גרה עכשיו בישוב קטן לשפת אגם אנסי (בין הצלולים והנקיים שבאגמי אירופה) ומנסה לשקם את חייה. היא התארגנה ממש טוב לקראת הטרק הזה. אין פריט ציוד שלא בדקה וחקרה. היא יצאה ללילה אחד בבקתה כדי לבדוק ״שהיא בכלל בקטע של טיול בקתות״ וזה מצא חן בעיניה מאוד. היא אוהבת את העובדה שהיא יכולה לשהות בקרבת ״אנשים טובים״ - ״כי כל מי שמשקיע כל כך הרבה מאמץ בעצמו ובטיפוס עד לכאן לא יכול שלא להיות טוב״ ובו זמנית ״לא להיות מחוייבת לאיזשהם כללים חברתיים מסובכים מדי״. וזה נכון, אמנם בקתות הרים הן מקום יחסית מוגבל במרחב והלינה היא בחללים משותפים ועדיין, אינסטינקטים בריאים של בני אנוש מאפשרים לכל אחד בדיוק את ה״ספייס״ הדרוש לו. וזהו אחד הקסמים הבלתי מוסברים של המקומות האלה: שגרירויות של האנושות במרחב עויין וקר. כמו ספינה קטנה שעלתה על שרטון במעבר הרים גבוה ועכשיו האור בחלון משמש מגדלור למטייל המאחר שנקלע אל החשכה.
וכן, כמעט כל אחד כאן פה ״כי סיבות״ אחת התופעות המעניינות פה היא שאנשים חולקים זה עם זה סיפורי חיים בפתיחות מדהימה כשברוב המקרים אפילו את שמו הפרטי של בן שיחם הם לא מכירים. אולי זה הטבע הארעי של המקומות האלה אולי זו פשוט העובדה שגם אם תתאמץ ממש לא תמצא קליטה והסמארטפון שלך הופך ללא יותר מגוש מעוצב של מתכת וזכוכית. אתה כמו נדחף אל האינטראקציה האנושית עם אנשים שהיום הם פה ואולי חלקם ימשיכו איתך לבקתה הבאה אבל את רובם לא תראה יותר לעולם. לא מחליפים פה מספרי טלפון ולא הבטחות. הערב נסב 10 או 12 איש לאותו שולחן ונאכל את אותה ארוחה ומחר נסב לשולחן אחר בבקתה אחרת עם אנשים אחרים.
מולי בערב הראשון יושב איש זקן מוצק משופם, שתקן ולקוני. אני לא יודע מה שמו רק שהוא בן 82, כל חייו עבד עבודת כפיים קשה ועכשיו, לפני ש״יהיה מאוחר מדי״ הוא החליט ״לצאת ולראות את ההרים - לחוות בעצמי את היופי הזה לפני שגופי יבגוד בי לחלוטין״. הוא עושה את אחד מטיולי הבקתות המאתגרים, הקשים והיפים בעולם ה-GR5 שמתחיל ברוטרדם ומסתיים בניס ובדרך מטה ״שודד״ כמעט מכל טרק אלפיני צרפתי את המקטעים הכי יפים שלו - עד שהוא מואיל בטובו להשפך אל הים התיכון בלב הריביירה הצרפתית. עיניו של הזקן בורקות כמו עיניו של ילד קטן כשהוא מספר על מה שכבר עבר והוא מקשיב קשב רב כשמטיילים אחרים ואני מספרים לו על מקומות בהם יעבור בימים הקרובים ונותנים לו טיפים להמשך. כשהתעוררנו עם שחר מיטתו היתה כבר ריקה ומדוגמת כאילו לא היה בה מעולם.
בלילה השני לטרק, בבקתת ארפון הייחודית, אני מגלה שאני משובץ בדורמיטורי של 10 מיטות. המיטה שלי הכי טובה (יצאתי מוקדם והגעתי מוקדם) המיטה התחתונה לצידם של שני חלונות גדולים וצמוד לדלת המובילה אל חדר רחצה ושירותים חיצוני. מהר מאוד אני מגלה שבניגוד ליום אתמול שבו שובצתי באותו דורמיטורי עם כל ה״בודדים״ האחרים, הערב שובצתי עם שתי משפחות בלגיות-פלמיות - שני זוגות הורים וחמש נערות מתבגרות בגילים שונים. כדרכן של נערות מתבגרות הן הפכו מיד לדרקון בלונדיני חמש-ראשי מתלחשש, מצחקק ומסתודד. כשנכנסתי לחדר אחרי ארוחת הערב כל הבלגים היו כבר ממוקמים על המיטות. אין מנורות בדורמיטוריז וכולם שם התארגנו לשינה בעזרת פנסי הראש. הנערות כמובן תפסו את כל המיטות למעלה. וברגע שכבה הפנס האחרון התחילו הצחוקים: בזו אחר זו הן החלו לאחל לכולם ״שלאפ וול!״ [שינה עריבה] עליז כולל לי ששתקתי אל מול הירח המלא שנשקף אליי מן החלון שלצידי. כשכל זה שכך אחת מהן שחררה נפיחונת קטנה מה שגרם להם לפרוץ בצחוק היסטרי נוסף שרק גבר כשהחלטתי שזה הרגע שלי לברך אותן חזרה ב״שלאפ וול!״ משועשע. בסופו של דבר החדר נרגע והנשימות של כולם הפכו כבדות וסדורות. היום הארוך והמרהיב שעברו כולם עשה את שלו.
בארבע בבוקר אני מתעורר לקולן של יללות זאבים מהולות בנביחות נמרצות. אני יוצא בדלת הקטנה אל מחוץ לבקתה, העמק אפוף ערפילים תחת ירח ענק וזוהר אני מבין שאני כנראה בן האנוש היחידי שער עכשיו, זהו רגע יפיפה שכולו שלי.
יום המחרת, מבקתת ארפון אל בקתת דאן פאראשה של פרנק הוא היום הכי ארוך והכי מפרך במסלול. זה גם היום הכי יפה ומפעים שכל כולו כמעט שבילי-מרפסת מרשימים התלויים גבוה גבוה מעל עמקי שמורת הונואז. לא קל להגיע אל הבקתה של פרנק, היא ממוקמת על מורדות תלולים ורחוקים משמעותית משלושת הבקתות האחרות באיזור יש בה רק 54 מקומות לינה אבל אנשים מבכרים את הבקתה הזו על פני האחרות הרבה בגלל האישיות יוצאת הדופן של פרנק וסיפוריו המרתקים. הוא בנה את הבקתה בעצמו והפך לאגדה בכל השמורה והרבה מחוצה לה. אחרי יותר מ-40 שנה במקצוע הוא הפך להיות קולו של ההר, הדובר שלו.
אנחנו יושבים בצילה של הפרגולה הגדולה בשעת אחר צהריים מוקדמת, לאט לאט מתאספים אל הבקתה האורחים שילונו בה. פרנק עוצר פעם אחר פעם את רצף הסיפור כי חשוב לו לברך אישית ובלבביות כל אחד ואחד שעשה את המאמץ הניכר כדי להגיע עד לכאן. כולל ילד בן 7 שהגיע קצת מאוכזב כי הבטיחו לו שייראה מרמיטות והוא עדיין לא ראה. פרנק מבטיח לו שייראה מחר ואולי אפילו את משפחת היעלים שחיה במרחק קצר מן הבקתה. הילד נכנס עם הוריו לבקתה ופרנק ממשיך בסיפור:
״הם הגיעו לפה ממש בשיא השרב של אמצע אוגוסט 2023. הם היו חמישה, רק אחד מהם דיבר צרפתית. היתה איתם בחורה אחת שלבשה חצאית כזו שלא הבנתי איך היא הגיעה איתה בכלל לכאן. הגברים חבשו כיפות. הם עמדו שם בחוץ והבחור ניגש אליי. עכשיו, החום היה פנומנלי ואני כבר יכולתי להריח את הסערה שעמדה לבוא העננים השחורים כבר הופיעו באופק. הבחור ביקש ממני שאני אראה לו איפה שביל הגישה כדי לטפס על הדאן פאראשה. מישהו אמר לו שזה ההר שעליו חובה לטפס. עכשיו תבין, זה הר מטמטם, הנוף ממנו באמת מטורף, אפשר להשקיף על כל קרחוני השמורה מלמעלה ובגלל שזו פסגה מבודדת יחסית אז יש ממנה תצפית 360° על כל האיזור כולל על המון בלאן. זו אכן ״ה״פסגה האיקונית של הונואז. אבל זה לא הר סלחן. בכלל. הו, בכלל בכלל לא.״ פרנק מושך שואף במבט זועף שאכטה נוספת מהסיגריה וממשיך: ״הבחור היה לבוש בגדים רגילים לחלוטין ולמעשה כל החבורה שאיתו, אף אחד מהם לא ממש היה ערוך לטיפוס על ההר הזה ובטח שלא אחר הצהריים לפני סופה שלא היה ספק שתגיע. מפה ועד הפסגה שבגובה של 3,697 מ׳, זו עליה של 1,200 מטרים תלולים ולא פשוטים בכלל. אמרתי לו ביבשושיות:
״אני לא חושב שזה הרעיון הכי טוב שלך להיום״.
ההוא הסתכל עליי במין בוז כזה ובעיניים בורקות כאילו הפכתי להיות אויב שלו או משהו. ואז הוא שאל אותי משהו שלא אשכח:
״אתה בכלל היית על ההר הזה?״ את מי הוא שואל! אני, שנגעתי בצלב הדהוי אכול הרוחות שתקוע בפסגה יותר מ-200 פעמים, שהורדתי במו ידי מהמורדות הקטלניים שלו פצועים והרוגים, אותי הוא שואל!״ הזדעף.
- ״למה פשוט אמרת לו - אל תעלה על ההר, זה מסוכן, הולכת להיות סופה?״
- ״אני אף פעם לא אומר לאף אחד ׳אל תעלה׳. אני מספיק מנוסה כדי לדעת שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר למישהו. אני תמיד נותן רמז עבה מספיק ובסבר פנים חמור מספיק כדי לגרום לאלו שמכבדים את ההר להבין שזה ממש ממש לא כדאי״
- ״אבל למה לא לומר ישירות ״אל תעלה״?. הקשתי.
- ״אני אסביר לך למה״ הוא אומר תוך שהוא מכבה את מה שנשאר מהסיגריה שלו ומביט בי במבט חודר. - ״פעם הייתי ככה, הייתי אומר לאנשים ״אל תעלו״ ומה הם היו עושים? רואים בזה אתגר. חושבים שאני המורה שלהם ביסודי שאומרת שלא ייצא מהם כלום. אז חלק היו עולים כשלא היה צריך ובדרך נס חלקם היו מצליחים גם לרדת למרות האזהרות החמורות שלי ומה קורה אז? הם מעלים סטורי לאינסטגרם ואומרים ״אל תקשיבו לשומר הבקתה הזקן, תתעלמו, הוא לא מבין כלום, הנה אני בפסגה ולא קרה שום דבר״. למחרת יש לך 50 טמבלים שבאים אחריו ולא מקשיבים לכלום ובמקרה הטוב הם מבינים לבד שעשו טעות ויורדים פה עם פרצוף מבוייש ולב בתחתונים כי ההר הבעית אותם. במקרה הפחות טוב באים לקחת את הגופה שלהם במסוק, או יותר גרוע - מה שקרה עם החבר׳ה הישראלים״.
הוא מצית סיגריה נוספת ואז קם בפתאומיות, נעלם בפתח המטבח וחוזר עם עוד שני צ׳ייסרים של ג׳נפי. אנחנו עושים לחיים ומורידים אותם באחת.
״בקיצור, ההוא הולך עם החברים שלו ואני יושב ממש פה ומחכה להם. אחרי לא יותר משעה מתחילה פה סופת ברקים מטורפת, וגשם ורוחות חזקות ומה לא. אני מסתכל אל הכיוון אליו יצאו ואחרי חצי שעה אני רואה חמש דמויות רטובות עד העצם יורדות מההר. הם עוברים פה בסך ולא עוצרים. רק ההוא שדיבר איתי מקודם זורק לי בחיוך מנצח: ״לא צריך אותך, מצאתי בעצמי״ ובעיניים שלו אני רואה את הברק הזה של כל אלה שמחפשים להוכיח לי משהו.
הם ירדו לישון בעמק כנראה, אני לא חושב שבאחת הבקתות שפה למטה, בכל מקרה, למחרת בבוקר מאוחר אני רואה אותם עולים שוב בשביל מלמטה, הם שישה והפעם לא עוצרים אפילו, פשוט ממשיכים ישר אל ההר. השרב הולך ומתחזק. אני יודע שתהיה עוד סופה בעוד כמה שעות. כל אלה שתכננו לעלות לפסגה מהבקתה אצלי ביטלו בגלל תנאי מזג האוויר. וחבורת הישראלים הם היחידים עכשיו שעולים בשביל אל ההר ואני אומר לבנות - ״איי איי איי, זה לא הולך להגמר טוב, לא הולך להגמר טוב בכלל״ אבל אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות.
ובאמת, שעתיים מאז שראיתי אותם עוברים, אני שומע את המסוק.
עכשיו, בדרך כלל, כשיש חילוץ, הטייס עולה מולי בקשר. אנחנו קולגות, חברים. אני מכיר את כל יחידות החילוץ פה את כולם אני מכיר בשם הפרטי. הפעם כלום. וזה לא סימן טוב בכלל. זה הסימן הכי גרוע. אני מבין שיש בעיה רצינית ממש. ואכן, כמו שהמסוק טס במהירות מעליי אל עבר ההר, ככה הוא חוזר תוך שלוש דקות - בקושי המגלשיים נוגעים במנחת ליד הבקתה ואני רואה את הרופא המוטס, את אחד המחלצים עפים החוצה, עם תיק הרופא, עם בלוני החמצן, עם מרבית ציוד החרום - ואני מבין מיד למה: החום הקיצוני, יותר מ-37 מעלות - אין למסוק מספיק כוח עילוי. האוויר חם וטעון כל גרם מיותר חייב לרדת כדי לאפשר למסוק יותר כוח לנסוק.
מה שקרה זה שאחד מהמטיילים, ללא כל ציוד טיפוס, התחיל לטפס שם על אחד מקירות המצוק ואחרי משהו כמו 50 מטר של טיפוס הוא מצא את עצמו בלי כל יכולת לעלות הלאה או לרדת. מתחתיו תהום של כמה מאות מטרים והוא מחזיק בכוחות הולכים וכלים - מדף אבן קטנטן שעליו הוא בקושי מסוגל לעמוד.
המסוק התקרב ככל הניתן אל קיר המצוק אבל זה חילוץ מאוד קשה ומורכב כי אין לו הרבה מרחב תמרון בגלל המצוק עצמו ותנאי מזג האוויר שפוגעים בעילוי. הלהבים חותכים אוויר דליל מאוד וקשה לעמוד באותה נקודה. רפאל, המכונאי המוטס, מוריד לאט ובזהירות את ז׳רום המחלץ עם הכבל. הם חברי ילדות, רגילים לעבוד ביחד, התגייסו לאותה יחידת חילוץ בצבא ילדים טובים מהעמק. מנוסים מאוד, זה לא החילוץ הראשון שלהם אבל זה מסתמן כאחד הקשים, כי חוץ מהמיקום הבעייתי הבעיה היא שהבחור הישראלי בלי רתמה בכלל. אתה מבין? במקרה רגיל, כל מה שז׳רום צריך היה לעשות זה לזרוק אליו חבל עם שאקל המחולץ מאבטח את עצמו ואפשר פשוט ״לשלוף״ אותו מהמצוק ולגלגל חזרה אל המסוק. אבל פה אין על הבחור שום דבר, המחלץ צריך להתקרב אליו ממש עד כדי נגיעה כדי לקשור את הגוף שלו אליו. רפאל מוריד את ז׳רום ממש עד שהוא נמצא ״ראש מול ראש״ עם הבחור שעדיין מחזיק במדף הסלע עם הגב אל המחלץ. ז׳רום צועק אליו באנגלית ״דונט מוב! סטיי וור יו אר!״ הכי חשוב שלא יזוז עכשיו כדי שאפשר יהיה לאבטח אותו כיאות אבל הבחור לא מקשיב בכלל: איך שהוא רואה את המחלץ מתקרב אליו, הוא פשוט מזנק אחורה באוויר לתוך זרועותיו של ז׳רום. שזה הדבר הכי גרוע שהוא יכול היה לעשות. מעוצמת האימפקט של הקפיצה הזו אל זרועות המחלץ, המסוק שגם ככה נלחם באוויר הדליל צונח כמעט 20 מטר מטה.
התרגולת במקרה הזה נוראית אבל ידועה: לגלגלת כבל החילוץ יש מין ״הדק״ כזה שמפעיל מנגנון פירוטכני שלמעשה מפוצץ את הכבל תוך שבריר שניה - במקרה והכבל מסכן את המסוק, זו אחריותו של המכונאי המוסק להפעיל את המנגנון הזה מיד -עדיף שהמחלץ והמחולץ יצנחו אל מותם מאשר שכל הארבעה יתרסקו יחד עם המסוק. ראף פותח את נצרת ההדק הפירוטכני והוא מכריז במערכת הקשר הפנימית ״coupe! coupe!״ שזה סימון לטייס שעוד רגע הכבל נחתך ושעליו לקחת בחשבון שהמסוק עומד לאבד את המשקל של שני בני האדם התלויים בקצה הכבל.
זהו רגע נורא, ז׳רום, שזרועותיו נעולות סביב חזהו של הבחור הישראלי, שומע את ראף מכריז על חיתוך הכבל ויודע שזהו חיבוק מוות ואלו רגעיו האחרונים. בעוד שבריר שניה הם צונחים שניהם אל התהום הטרשית הפעורה מאות מטרים תחתם, ראף יודע שהוא בלחיצת כפתור הורג את חבר הילדות שלו, קשה לו ממש. הוא מהסס עוד רגע אחד קצרצר וזה כל מה שהיה צריך.
למזלו, באותו היום, טייס המסוק היה מת׳יו, אולי הטייס הכי טוב בכל צרפת המזורגגת״. פרנק עוצר רגע ושואף מהסיגריה שלו. ״תבין״ הוא אומר לי, טייס פחות מנוסה שהיה מנסה למנוע את חיתוך הכבל כנראה באינסטינקט מושך בידית ועושה את הטעות הכי נפוצה במקרה הזה: מנסה ״לתקן״ את הצלילה של המסוק בעליה יותר גבוה, בתנאי מזג אוויר רגילים זה היה עובד. אבל לא כשהאוויר ככה דליל וחם. אבל לא מת׳יו יעשה כזו טעות. מתיו צועק לראף בקשר ״אל תחתוך!! תמשוך אותם למעלה הכי מהר שאתה יכול, ותחזיק חזק, אני צולל!״ הוא מנצל את עומק התהום תחתיהם היכן שהאוויר סמיך יותר והוא דוחף את המסוק למטה במהירות גבוהה בתקווה שבתמרון הוא יצליח שלא לרסק את ז׳רום ואת הבחור הישראלי על דפנות התהום. בו זמנית, ראף גולל אותם למעלה הכי מהר שהוא יכול, ואיכשהו, כנגד כל הסיכויים - זה עבד.
המסוק נוחת פה ליד עם הארבעה ואיך שהוא נגע בקרקע, ראף המסכן פשוט עף ממנו החוצה וישב בקצה המנחת עם הראש בין הידיים. כמעט חצי שעה. לא מסוגל לדבר. הוא היה גמור, הוא כמעט שלח את החבר הכי טוב שלו להתרסק אל מותו.״
* * *
ביום האחרון לטרק כשאני מתקרב חזרה אל הנקודה ממנה יצאתי בשבת אני תוהה על העובדה שככל שאתה מתקרב יותר חזרה אל הציוויליזציה ה״בונז׳ור״ הלבבי של האנשים שעל פניהם אתה עובר בשבילי ההרים נעלם כלא היה. אני לא יכול גם שלא להרהר בפרנק. כששאלתי אותו איך הוא מסביר את העובדה שכבר באמצע נובמבר של כל שנה אוזלים המקומות במרבית בקתות ההרים לקיץ הקרוב הוא אמר לי: ״9 מתוך כל 12 חודשים אני פה על ההר וכשאני יורד אל העמק זה נראה לי כמו כוכב אחר, אנשים עם מנטליות של עמק, עם טרדות של עמק. פה,״- הוא אומר לי ומחווה בידו על ההר - ״פה החיים האמיתיים. פה, בני האדם יכולים להיות, לכמה ימים - רק בני אדם״.